אור מתחבט בבעיות קיומיות
אור לא היה רגוע בזמן האחרון.
לא דרמה.
לא שתיקה מפחידה.
משהו קטן יותר.
ולכן גם עקשן יותר.
הוא ישב מול המסך, כתב, מחק, פתח חלון, סגר חלון, חזר לאותו קובץ, ובהה בו כאילו הקוד חייב לו תשובה אישית.
תמי הרימה פעם אחת את הראש.
"מה יש לך?"
"אין לי כלום."
אור המשיך לבהות.
אחרי רגע אמר:
"תגידי, את יודעת להחליף ברז?"
תמי מצמצה.
"לא."
אור הנהן לאט.
"גם אני לא."
שקט.
"זה מה שמטריד אותך?" שאלה.
"זה אחד הדברים," אמר.
🔹
בהפסקת הקפה הוא עמד מול המברג ששכב ליד מכונת המים כאילו מדובר בפריט ארכיאולוגי.
רונן נכנס, ראה אותו, ושאל:
"מה אתה עושה?"
"בודק אם אני מכיר את העולם."
רונן הביט במברג.
"ובינתיים?"
"לא."
רונן הנהן.
"יש כנות. אני מעריך."
🔹
בהתחלה כולם חשבו שזה עוד מצב רוח של אור.
עד שהוא אמר את זה בקול.
זה קרה באמצע היום, בלי הכנה.
"תגידו," הוא אמר, "אם יום אחד ייעלמו המחשבים מהעולם — מה יישאר לי?"
שקט.
שיבולת הייתה הראשונה לחייך.
"מה זאת אומרת?"
אור הסתכל עליה כאילו היא שאלה שאלה לא מוסרית.
"מה זאת אומרת מה זאת אומרת?
לך תמיד יהיה מה לעשות. את יודעת למכור.
רונן יודע לתופף.
יוסי תמיד יכול לחזור ללמוד בכולל.
תמי בכלל מסודרת — צילום ולק ג'ל.
לביא, גם בלי מוצר, עוד ימצא אנשים שילכו אחריו.
אפי יוכל להמשיך לדבר."
אפי הרים ראש.
"סליחה?"
אור הרים יד.
"אני לא תוקף. אני ממפה."
עוד רגע.
"ואתה, לדבריך, יודע קרטה."
תמי הרימה עיניים.
"לק ג'ל זה לא מקצוע."
אור הנהן.
"זה כבר יותר מוחשי מאלגוריתם בלי חשמל."
אפי הזדקף.
"לא 'לדבריי'."
אור משך בכתפיו.
"אני פשוט עוד לא ראיתי בעיטה אחת."
רונן חייך.
"אני דווקא מאמין בזה. יש לו תנועה של אדם שבטוח שיש לו חגורה."
יוסי כבר פתח מחברת.
אור המשיך:
"ואני?
אני יודע לכתוב קוד.
ואם יום אחד הבינה תכתוב את הקוד יותר טוב ממני?
ואם יום אחד הכול יהיה אוטומטי?
מה אני אעשה?
אעמוד ליד עציץ ואעשה לו דיבאג?"
הוא נשמע מצחיק.
אבל הוא לא צחק.
וזה מה שהתחיל להלחיץ.
🔹
"אתה מגזים," אמרה שיבולת.
"אני לא מגזים," אמר אור. "אני מאחר."
"מאחר למה?"
"להיות בן אדם עם מקצוע אמיתי."
אפי הסתובב אליו.
"מה זה מקצוע אמיתי?"
אור ענה מיד:
"משהו שאפשר לעשות גם אם אין חשמל."
שקט.
אפי פתח את הפה, סגר אותו, ושתק.
יוסי כתב במחברת:
מקצוע אמיתי = לא תלוי שקע.
🔹
מאותו יום אור התחיל לבדוק את עצמו מול החיים.
זה רק החמיר.
פעם אחת הוא ניסה לדפוק מסמר בלוח השעם שליד המטבחון.
המסמר התעקם.
הקיר לא התרשם.
והפטיש נשמט לו על הנעל.
תמי ראתה את זה ואמרה:
"מה אתה עושה?"
"בודק אם יש לי עתיד."
"ובינתיים?"
"העתיד כואב ברגל."
פעם אחרת הוא עמד ליד האדנית שבכניסה וניסה לגזום משהו שנראה לו מיותר.
שיבולת ראתה אותו וצעקה:
"אל תיגע! זה בזיליקום!"
אור הוריד את המספריים לאט.
"אני יודע."
"זה לא נראה ככה."
"אני רק רציתי לבדוק אם אני מסוגל לתחזק חיים."
"אז אל תתחיל עם שלי," אמרה.
🔹
אחר כך הוא ניסה להרכיב מדף קטן שהגיע למשרד.
יוסי עבר לידו, נעצר, והביט בתוצאה.
על הרצפה היו:
שני ברגים מיותמים,
חתיכת עץ הפוכה,
דף הוראות מקומט,
ומבט של אדם שאיבד סמכות עצמית.
"אתה צריך עזרה?" שאל יוסי.
אור הרים אליו מבט.
"אני צריך עבר."
יוסי חשב רגע.
"לא בטוח שיש לי לתת."
🔹
הכי משונה היה, שככל שאור נשמע יותר מבוהל — כך הבעיה נשמעה יותר לא הוגנת.
הרי הוא האדם הכי חכם בחברה.
הכי מהיר.
הכי חד.
הכי מסוכן בחדר אם נותנים לו חצי שעה ושקט.
ויש לו תואר שני בפיזיקה.
וזה בדיוק מה שהטריף אותו.
באחד הימים הוא פרץ פתאום:
"זה לא נורמלי.
יש לי תואר שני בפיזיקה, ובסוף אם מחר אין מחשבים — אני לא יודע אפילו להיות עוזר גנן."
🔹
לביא ניסה להיות מנכ"ל.
"תשמע," הוא אמר, "אתה מביא ערך עצום."
אור הסתכל עליו.
"זה בדיוק מה שמפחיד."
לביא מצמץ.
"למה?"
"כי אם צריך להסביר את הערך שלי, אולי הוא לא מספיק מוחשי."
שקט.
המשפט הזה נחת טוב מדי.
אפי הסתכל על המסך כאילו מישהו כיבה לו מילה.
שיבולת הורידה את הטלפון.
תמי נשענה אחורה.
אפילו יוסי לא כתב מיד.
אור המשיך, עכשיו כבר בלי פילטרים:
"שיבולת באמת יודעת למכור.
רונן באמת יודע לתופף.
תמי באמת מצלמת.
אתה באמת יודע לדבר עם אנשים.
יוסי באמת יכול ללמוד.
ואני?
אני יודע דברים שקורים בתוך מחשב.
אם הוא הולך — אני הולך איתו."
🔹
רונן שאל:
"אתה יודע לפחות להחליף גלגל?"
"לא."
"לפתוח סתימה?"
"לא."
"להרכיב ארון?"
"לא."
רונן הנהן.
"יפה. יש פה רצף."
תמי שאלה:
"מה כן אתה יודע לעשות עם הידיים?"
אור חשב רגע.
"מקלדת."
שיבולת חייכה.
"אז תישאר עם מחשבים."
אור הניד בראשו.
"זה לא עונה."
"על מה?"
"על השאלה מי אני בלי הדבר הזה."
עכשיו כבר אף אחד לא צחק.
🔹
אחר הצהריים, אחרי עוד כישלון קטן עם בורג, אור התיישב מותש ליד השולחן של יוסי.
יוסי הסתכל עליו.
אור נראה כמו אדם שלא איבד עבודה — אבל התחיל לדמיין את זה באופן מקצועי מאוד.
אור אמר:
"אני פשוט לא מבין איך זה קרה.
תואר שני בפיזיקה.
ובסוף אני תלוי בזה שמערכת הפעלה תסכים איתי."
יוסי הנהן.
"כן."
"זה הכול?"
"אתה רוצה גם סימפתיה?"
"אני רוצה מקצוע."
יוסי הביט בו רגע ארוך.
ואז אמר ביובש גמור:
"תמיד תוכל להתקבל לכור האטומי בדימונה."
שתיקה.
אור ממצמץ.
"למה?"
יוסי משך בכתפיו.
"תואר שני בפיזיקה.
לא סתם סחבת אותו."
אור הסתכל עליו.
"אני לא בטוח שזה מנחם אותי."
"לא אמרתי מנחם," אמר יוסי.
"אמרתי קיומי."
שקט.
רונן, ששמע את השורה האחרונה מהשולחן ליד, הרים ראש.
"סליחה, הוא באמת שלח אותך עכשיו לדימונה בתור פתרון רגשי?"
יוסי לא הרים עיניים.
"לא רגשי. תעסוקתי."
תמי צחקה ראשונה.
אחריה שיבולת.
ואז גם אור.
לא צחוק גדול.
לא שחרור מלא.
יותר צחוק של אדם שקיבל תשובה לא טובה — אבל מדויקת במידה שמאלצת אותו לחזור לנשום.
אחרי רגע הוא אמר:
"טוב."
יוסי הרים גבה.
"טוב מה?"
"אם אגיע לשם, אני מאשים אותך."
יוסי הנהן.
"זה הוגן."
🔹
לקראת ערב אור עבר ליד האדנית בכניסה, הסתכל על הבזיליקום, ולא נגע.
שיבולת ראתה אותו.
"לא גוזם?"
אור הניד בראשו.
"לא. החלטתי להישאר בפיזיקה."
אור המשיך ללכת.
יוסי פתח מחברת וכתב:
יש אנשים שהפחד שלהם איננו שלא יצליחו.
הפחד שלהם הוא שלא יישאר להם מה לעשות עם כל מה שהם יודעים.
אחרי רגע הוסיף:
ובמקרה הצורך — דימונה.
