ראה: מה זה לסור מן הדרך?

שינוי קל בלשון הפסוק חושפת את ההבדל בין ברכה לקללה - ומסבירה את יסוד ההלכה: "המודה בעבודה זרה - ככופר בכל התורה כולה"

אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם;
וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם;

רש"י כותב "מכאן אמרו: המודה בעבודה זרה - ככופר בכל התורה כולה."

אבל כיצד הגיע רש"י למסקנה הזו? הרי בפשטות נראה שהקללה נובעת מהיעדר שמיעה למצוות - ולאו דווקא מעבודה זרה.
מדוע לא פירש רש"י שמדובר במי שפשוט לא קיים את כל התורה ועקב כך התדרדר לעבודת כוכבים?

כדי להבין זאת, עלינו לשים לב לפרט לשוני סמוי - אך קריטי.

אם נביט בפסוק הברכה, נראה שהוא מתמקד כולו במשפט אחד: "אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺת ה' אֱלֹהֵיכֶם"

ולכאורה, כך היה ראוי שגם פסוק הקללה ינוסח - "אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺת ה' אֱלֹהֵיכֶם". די בזה כדי ליצור הקבלה לשונית מלאה.

אלא שהתורה מוסיפה שם ביטוי נוסף: "וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ ... לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים ..."

תוספת זו שוברת את הסימטריה בין שני הפסוקים - וחושפת שהקללה איננה רק על עצם אי-הציות למצוות התורה, אלא גם על דבר נוסף: עבודה זרה.

ואכן, לשון זו מוכרת לנו מסיפור העגל: "סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם – עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה".

גם שם, ה"סטייה מן הדרך" מתפרשת מיד כעבודת אלילים.

ומכאן מסקנת חז"ל:
העובד עבודה זרה - כמוהו כמי שסר מכל הדרך כולה.