כי תבוא: מה זה "כלל ופרט וכלל"?

האם משקפיים, טבעת יהלום ועוגת קצפת הם מוצרי צריכה בסיסיים?

לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא

פרשת השבוע עוסקת בין היתר במצוות "ביעור מעשרות".
ראו גם בפוסט 🎬איך ומתי מקיימים את מצוות ביעור מעשרות

בפוסט זה, נדון בנושא הקשור לכך בעקיפין.

התורה, נדרשת ע"י חכמים באמצעות 13 מידות (שיטות). אחת מהן היא שיטת "כלל ופרט וכלל". שיטה זו מובאת בהרבה מקומות בתלמוד, והיא קשורה למצוות מעשר שני (הנכלל בביעור מעשרות).

רקע

ניקח לדוגמה את המשפט הבא:
"כל המוצרים התייקרו. הקמח, הסוכר והשמן, וכל השאר".

האם נוכל להבין מכך שגם המלח התייקר? ומה באשר לעוגות קצפת?

ניסוח כזה, ש:
תחילתו - הרחבה (כל המוצרים),
המשכו - צמצום (קמח, סוכן ושמן),
וסופו - הרחבה (כל השאר).

מוגדר ע"י חכמים כלל (הרחבה בהתחלה) ופרט (צמצום באמצע) וכלל (הרחבה בסוף).

חכמים הורו, שבמקרים כאלו יש לחפש את המכנה המשותף של הפרטים המצמצמים שבאמצע, ולכלול גם אותו בהוראה.

במשפט לעיל, נוכל להניח, שהמכנה המשותף לקמח, סוכר ושמן, הוא היותם מצרכי יסוד. ולכן, יש  לכלול בתוכם גם את המלח (בהיותו מוצר יסוד), אך לא את עוגות הקצפת.

עפ"י זה, פענחו חכמים הוראות שנוסחו בשיטה זו, בתורה.

דוגמה 1 - מעשר שני

בספר דברים (יד-כו) נאמר בעניין מעשר שני:
"וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם"

ההוראה מתייחסת לאדם, ששדהו הניבה יבול רב, עד שקשה לו לשאת את פירות המעשר השני על-מנת לאוכלו בירושלים (צרות של עשירים😉).

ובכן, אדם כזה יכול לחלל את המעשר על כסף (כלומר להעביר את הקדושה מפירות המעשר אל מטבעות כסף). את הכסף הוא נוטל ונוסע לירושלים, ושם קונה בו מאכלים, ועורך סעודת שמחה והודיה לה'.

האם הוא רשאי לרכוש בכסף הזה גם בגדים? תכשיטים לאשתו? אביזרי סלולר?

טוב, אז ייתכן שההוראה "ואכלת שם" מרמזת שניתן "לבזבז את הכסף" רק על מאכלים, אבל מצד שני הביטוי לאכול את הכסף יכול להתייחס גם לבילויים. לא כך? ומה באשר לרכישת גומי לעיסה?

הנה, כך דרשו חכמים את ההוראה:

• "וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ" = כלל (הרחבה) = מאכלים, מוזיאונים, בגדים ודלק
• "בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר" = פרט (צמצום) = רק בשר בקר, יין ושכר
• "וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ" = כלל (הרחבה) = כל מה שבא לך

חכמים קבעו את המכנה המשותף בין הפרטים, בהיותם עונים על 2 הגדרות:

1. "פרי מפרי"
   כלומר, תוצר שנוצר מתוצר אחר.
   כמו בשר - מבקר ועוף, שמן - מזיתים, דבש - מתמרים, וכדו'.
   ולכן, הוציאו מהרשימה את המים (שלא נוצרו מדבר אחר), וכן את הכמהין והפטריות (שלא נוצרו מחומר מסוים אלא גדלו באמצעות יניקה מהאוויר).
2. "גידולי קרקע"
   חומרים הגדלים או הניזונים מן הקרקע (או מחומרים שצמחו בקרקע).
   כמו פירות, ירקות ובשר, וכו'.
   ולכן הוציאו את הדגים מהרשימה, לפי שהם נבראו מהמים וגם ניזונים מחומרים שבמים.

אז לסיכום: אָסָאדוֹ - כן. מוּשְׁט וקוקה קולה - לא.

דוגמה 2 - תשלום כפל

בספר שמות (כב-ח) נאמר בעניין שומר ששיקר וטען כי הפיקדון נגנב ממנו (בעוד שהוא עצמו חמד אותו וגנבו):
"עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה"

התורה קובעת, כי במקרה כזה, ייקנס השומר בכפל (ישלם את ערך הפיקדון פעמיים).

אבל, באלו חפצים מדובר? האם בהמות ובגדים בלבד? ומה לגבי חיות מחמד וציפורי שיר? ומה לגבי יינות, קרקעות, המחאות ומטבעות?

הנה, כך דרשו חכמים את ההוראה:

• "עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע" = כלל (הרחבה) = הכול כולל הכול
• "עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה" = פרט (צמצום) = רק ארבעה אובייקטים אלו
• "עַל כָּל אֲבֵדָה" = כלל (הרחבה) = כל רכוש שהשומר רצה לאבד ממך.

חכמים קבעו את המכנה המשותף בין הפרטים, בהיותם עונים על 2 הגדרות:

1. "דבר הַמִּטַּלְטֵל"
   כלומר, אובייקט שניתן להזיז אותו.
   כמו בהמות, עופות, זהב, עצים לבניין, מטבעות, מכוניות ושאר ירקות.
   ולכן, הוציאו מהרשימה את הקרקעות שהם נִכְסֵי דְּלָא נָיְדֵי (נדל"ן)
2. "גופו ממון"
   כלומר, אובייקט בעל שווי עצמאי.
   כמו כל הנ"ל.
   ולכן הוציאו מהרשימה את השטרות (צ'קים והמחאות), שהגם שהם מיטלטלים, הרי אין להם שווי עצמי (שהרי הנייר עצמו אין בו ערך).
   ולפי זה, ייתכן כי השומר ייאלץ לשלם קנס עבור מטבעות מזהב או מכסף, אבל לא עבור שטרות כסף (ענין זה מובא רק לשם דוגמה, הפוסקים דנים בנושאים אלו).

אז לסיכום:
כד עתיק ומטען Samsung - כן, ניירות ערך - לא.