נצבים: מי אתם הגבעונים?

הגבעונים – נטע זר בעם ישראל

מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ

רקע

חז"ל מזהים את "חוטבי העצים ושואבי המים" עם הגבעונים – עם שחי בארץ כנען, שהערים על יהושע. הם התחפשו למשלחת רחוקה – עם נעליים בלויות ולחם יבש – וביקשו ברית שלום (כדי שלא יושמדו בכיבוש הארץ). יהושע האמין להם, וכשנחשפה התרמית כבר לא יכול היה להפר את השבועה. במקום להילחם בהם – גזר עליהם עונש: להיות חוטבי עצים ושואבי מים לישראל ולעבודת המקדש.

האופי של הגבעונים

חז"ל מתארים את הגבעונים כעם קשה ואכזרי. הם לא השתלבו באמת בתוך עם ישראל, ונקראו מאז נתינים – נתונים לעבודות כפיים בשירות הציבור.

דוגמה מובהקת לאכזריותם מופיעה בספר שמואל ב’ (פרק כ"א):
בימי דוד פרץ רעב כבד במשך שלוש שנים רצופות. דוד פנה אל ה' ונענה שהרעב נגרם “על שאול ועל בית הדמים אשר המית את הגבעונים”.

דוד קרא לגבעונים ושאל מה יפייס אותם. הם השיבו: "לא בכסף ולא בזהב… כי אם יינתנו לנו שבעה מבני שאול, והוקענום לה' בגבעה."
הם לא הסכימו למחילה או לפיצוי אחר – רק לנקמת דם באכזריות.

דוד נאלץ להסכים, והגבעונים תלו את בני שאול. חז"ל (יבמות עט ע"א) אומרים שבמעשה הזה ניכר אופיים: “שלושה סימנים יש באומה זו (ישראל) – רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. וכל מי שאין בו – אינו מזרעו של אברהם אבינו.” והגבעונים, שעמדו על דרישתם הקשה, הראו שאין בהם את סימני ישראל.

הסמל והמסר

המושג “חוטבי עציך ושואבי מימיך” הפך לסמל לאנשים בתחתית המדרג החברתי.
אבל פרשת נצבים מזכירה שגם הם עומדים בברית עם ה' – כי התורה כוללת את כולם, מהנשיא ועד הפועל הפשוט.

במקביל, חז"ל מזהירים ללמוד מן הגבעונים: אפשר להיות "צמודים לישראל", אך בלי להפנים את מידות הרחמים והחסד – נשארים זרים באמת.