חיי שרה: לעת ערב - עת צאת השואבות

מה מיוחד בערב, ומדוע דווקא אז יצאו לשאוב?

וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת

האמנם לעת הערב יצאו לשאוב מים?

והלא בסיפור פגישת יעקב ורחל, נזף יעקב ברועים ואמר "הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ" - טרם ירד הערב, השקו והמשיכו לרעות את הצאן.

אלא, יש להבחין בין:

• השקאת הצאן - פעולה שנעשתה בצהרי היום - בשיא החום
• שאיבת מים לצרכי האדם (בישול ורחצה) - שנעשתה בשעות הערב הצוננות.

הד לדברים, ניתן למצוא גם בדברי "העמק דבר" על הפסוק להלן (י"ג) "הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם": "לבד (חוץ מ)הבאר הגדול שמשם היו שואבין עם דלי לבהמות, היה שם עוד עין המים - מים מובחרין, לשתות אנשים, והבנות היו ממלאין בכדיהן".

הווי אומר: אליעזר הבריך את הגמלים לצד בְּאֵר הַמָּיִם והתייצב לו לצד עֵין הַמָּיִם.

דברים אלה עולים בקנה אחד עם עדויות מחקריות:
פרופ’ משה הרן, מן הבולטים בחוקרי חיי היום־יום במקרא, מתאר בספרו חיי יום־יום בארץ ישראל בימי המקרא (מוסד ביאליק, תשכ"ח, עמ' 54–56):

“שאיבת המים נעשתה, בדרך כלל, בידי הנשים, בשעות הצוננות של היום - לקראת ערב. כך היה המנהג גם בדורות מאוחרים יותר, בכפרי ארץ־ישראל ובמזרח הקרוב כולו: הנשים יוצאות ובידן כד או נאד, הולכות אל המעיין או אל הבאר, ומביאות מים לשתייה, לבישול ולרחצה.
בשעות היום החמות היו נוהגים להשקות את העדרים - מעשה שהיה בידי הרועים והנערים. לפיכך מובדלים במקרא מקורות המים לשני צרכים: בארות רחבות ועמוקות להשקיית בהמות, ונביעות (‘עיינות’) שמימיהן מובחרים לשתייה ולשימוש ביתי.”