כיצד המילה "יתדות" עצמה מגלה את משמעותה
לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ וְכָל יְתֵדֹתָיו
על מהות ה'יתדות', כתב רש״י: "ואיני יודע אם תחובין בארץ… ואומר אני ששמן מוכיח עליהם… לכך נקראו יתדות".
וקשה להבין: מדוע עצם המילה "יתדות" מוכיחה שהן תקועות בארץ?
רש״י עצמו מביא סיוע מהפסוק "אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח" (ישעיהו ל״ג כ׳).
אך גם כאן נשאלת אותה שאלה: מה בפסוק מלמד שהיתדות תקועות בקרקע ממש?
נראה ליישב כך:
המילה "יתדות" מסתיימת בקטע "דות", שהוא לשון בור בקרקע.
כך מצאנו במסכת בבא בתרא: "לא את הבור ולא את הדות",
וכן בראש השנה: "התוקע לתוך הבור או לתוך הדות".
היינו - "דות" היא חלל בקרקע, מקום שקוע.
ואכן, בפירושו שם בישעיהו, מבאר רש״י "היתידות שקושרים בהן מיתרי האוהל - בל יסע אותם מן הארץ ממקום תקיעתם, כמו ‘ויסיעו אבנים גדולות’ וכן ‘ויסעם עם הבריח’ - לשון תלישה".
כלומר, המילה "יִסַּע" אינה לשון נסיעה במובן של הליכה, אלא לשון תלישה ממקום חיבור ותקיעה.
מכאן מתבררת שיטתו של רש״י:
"יתדות" הן חפצים התקועים בקרקע עד כדי כך שהוצאתם נקראת "נסיעה" - תלישה.
והקשר הלשוני ל"דות" (בור בקרקע) מדגיש את עצם מהותם: דבר המשוקע באדמה.