ויצא: הנתינה השלמה של רבי זוסיא

כך קיים רבי זוסיא את נדר יעקב - "עשר אעשרנו לך"

וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ

רבי זוסיא מאניפולי, מתלמידיו הענווים של המגיד ממזריטש, היה עני מרוד.

יום אחד, כשהבת שלו הגיעה לגיל שידוכים, הבין שאין לו אפילו גרוש כדי לחתן אותה.
הוא ארז תרמיל קטן, לקח את המקל שלו ויצא לדרך לעיירה מזריטש, לבית רבו.

כשנכנס, הביט בו המגיד בחיוך טוב־לב, הוציא ממגירה צרור של חמש מאות רובל ואמר:
"אני יודע שקשה לך, בני. הנה כסף לחתן את בתך – ושיהיה במזל טוב."
רבי זוסיא הודה לו מעומק הלב ויצא משם שמח, כמעט רוקד בדרך הביתה.

בדרך, עצר ללון בפונדק דרכים. פתאום הוא שומע בכי קורע לב מהחדר הסמוך.
שאל מה קרה, וגילה סיפור כואב:
כלה יתומה, שכבר הכול היה מוכן לחתונתה, ננטשה ברגע האחרון –
החתן ביטל את הנישואין, כי אמה איבדה את כל הנדוניה – חמש מאות רובל –
כסף שחסכו בעמל של שנים.

רבי זוסיא שמע – וליבו נקרע.
בלי לחשוב פעמיים קרא בקול: "מצאתי את הכסף!"
כולם פרצו בבכי של שמחה, החתונה ניצלה – והשמחה חזרה לבית.

אבל אז קרה דבר מפתיע:
רבי זוסיא ביקש מהנוכחים "עמלה" על המציאה – חמישים רובל, עשרה אחוזים.
האנשים הזדעזעו: "מה? לבקש שכר על השבת אבדה?!"
הם הביאו אותו מיד לרב העיר, וזה ציווה עליו להחזיר הכול.
כשסירב, הוציאו ממנו את הכסף בכוח וגרשו אותו בבושת פנים.

הסיפור הזה התפשט במהירות והגיע גם למגיד ממזריטש.
המגיד קרא לרבי זוסיא ושאל: "מה קרה שם באמת?"

רבי זוסיא סיפר הכול:
"כשראיתי את צער הכלה, נתתי לה את כל הכסף שהבאת לי.
אבל אז הרגשתי בלב גאווה – כאילו עשיתי משהו גדול.
הבנתי שזה ניסיון מהיצר הרע, אז אמרתי לעצמי:
'רוצה גאווה? תקבל בושה!'
ולכן עשיתי הכול כך שיגרשו אותי – כדי שאזכה במצווה בלי שום טיפה של גאווה."

המגיד חייך בעדינות ואמר:
"ומה עם בתך?"
רבי זוסיא חייך בענווה והשיב:
"ברוך ה', היא כבר התארסה לבחור הגון – במזל טוב."