דיוק בלשון הפסוקים וברש״י:
כיצד הַהֶקְשֵׁר משנה את גבולות המושגים
זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה
רש״י מפרש: ״מלמד שהבהמה בִּכְלָל חיה״.
ולכאורה יש כאן קושי לשוני: מן הפסוק עצמו היה נראה לומר להפך - שהחיה היא פרט מתוך כלל הבהמה, שהרי נאמר ״זאת החיה… מכל הבהמה״, ומשמע שהבהמה היא הכלל והחיה פרט מתוכה.
ואמנם כך עולה גם מדברי רש״י במקום אחר. בספר דברים (יד, ה), לאחר שנאמר ״זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ״, מפרטת התורה: ״אַיָּל וצְּבִי וְיַּחְמוּר״. שם כותב רש״י: ״למדנו שהחיה בכלל בהמה״, שהרי החיות נמנות תחת הכותרת הכללית של ״בהמה״. נמצא, שלפי לשון התורה שם - החיה היא פרט בתוך כלל הבהמה.
אם כן, כיצד נבין את דברי רש״י בפרשתנו, שלפיהם הבהמה בכלל חיה?
הדבר מתבאר מתוך פירוש נוסף של רש״י כאן.
על המילים ״זאת החיה״ כותב רש״י: ״מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל: זאת תאכלו וזאת לא תאכלו״.
כלומר, אין כאן דיון עיוני, אלא תיאור מעשי: משה אוחז בידו בעלי חיים ומורה עליהם בפועל.
ומכאן החידוש: גם כאשר משה אוחז בשור - שהוא בהמה - הוא מכנה אותו כאן בשם ״חיה״.
נמצא שבמסגרת ההוראה המעשית, המונח ״חיה״ משמש כשם כולל לכל עולם בעלי החיים המוצגים, ואף הבהמה נכללת תחתיו.
לפי זה מיושבים דברי רש״י: בפרשת שמיני, מצד דרך ההצגה וההוראה, הבהמה בכלל חיה; ואילו בספר דברים, מצד לשון המניין והחלוקה ההלכתית, החיה בכלל בהמה. כל אחד מן המקומות מדבר בהקשר אחר – והלשון מתפרשת בהתאם.