ההבחנה בין מה שנמנה לבין מה שנשאר סמוי
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן
מדוע - שואל האור החיים הקדוש - מפרטת התורה את סכומי תרומות הזהב, הכסף והנחושת?
והרי ידוע שאין הברכה שורה לא בדבר הספור ולא בדבר המנוי.
ומתרץ: בנדבת המשכן, שלא הייתה מיועדת להנאה פרטית אלא לשכינת ה', אין קפידא על חשיפת המספר; אדרבה - המניין עצמו מביא ברכה, מפני שהכֵּנוּת, הנקיות וההתנדבות לשם שמים הם הם מקור הברכה.
וייתכן להציע יישוב נוסף:
בעל בכור שור כותב שישראל התנדבו הרבה יותר מן הכמות שנצרכה בפועל.
הזהב, הכסף והנחושת המפורטים בפסוקים - אינם אלא החלק שהוצרך למלאכה.
ואילו היתרה, שלא פורטה, ניתנה לאוצר המשכן: לבדק הבית, לצורכי ציבור ואף לקרבנות המזבח.
ומעתה מובנים הדברים:
החשש מפני מניין - קיים רק קודם שהברכה חלה, ככתוב:
"יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ".
אבל לאחר שכבר נגמרה המלאכה - אין כל בעיה למנות.
לפיכך, התורה פירטה את מניין התרומות שמהן נבנה המשכן עצמו, שכן מלאכתן נשלמה;
ואילו היתרה - שנועדה לשימושים ציבוריים מתמשכים - נותרה סמויה, כדי שתמשיך הברכה לחול בה.