במדבר: למה ניתנה התורה בשממה?

המקום שלא ברח ולא רעד

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי

פעם אחת יצא נשיא גדול למסע במדינתו.
לא נשיא רגיל היה - שמו הלך לפניו, ונוכחותו עוררה יראה.

כשהגיע אל העיר הראשונה, הבחינו בו אנשי המקום - ונמלטו.
מי סגר את דלתו, מי הסתתר מאחורי חומה.
לא מפני רוע, אלא מפני שיש להם מה לאבד: עיר, סדר, קביעות.

הלך הנשיא והגיע לעיר שנייה.
שם רעדו ההרים שמסביב, והיישוב כולו כאילו זע.
מקום שיש בו אחיזה - גם אם הוא חזק - נרתע כשמגיע מי שגדול ממנו.

כך היה גם בים: המים נסוגו לאחור.
מקום רחב ועצום, אך כזה שיודע את גבולו.

והנשיא המשיך ללכת.

עד שהגיע למקום שאין בו דבר - מדבר.
אין חומות, אין שדות, אין בעלים.
אין מי שיברח, ואין מה שירעד.

והמדבר לא זע ולא נסוג.
לא מפני שהעז יותר מכולם, אלא מפני שלא החזיק דבר בידיו.
וכך, דווקא הוא היה המקום היחיד שיכול היה לקבל.

ובאותה דממה פתוחה - נשמע קול.
לא קול של תנועה, אלא של הסכמה.
לא ריקוד, אלא מקום.

אז אמר הנשיא:
כאן אבנה לי אכסניה. כאן אשכון.

וכך היה גם בשעה שניתנה התורה:
לא לים הבורח,
ולא להרים הרועדים,
אלא למדבר - מקום שאין לו תפיסה משלו, ולכן הוא יכול לשמש כלי.

(מעובד עפ"י מדרש תנחומא)