נשא: בין צמיחה לעשייה

הנזיר ופרישה מתהליך העשייה

כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל

הלשון מעוררת תמיהה:
חרצנים וזגים - האם הם נעשים מן הגפן, או שמא צומחים ממנה? מדוע בחרה התורה בלשון עשייה, ולא בלשון צמיחה, יציאה או גדילה?

מתברר שלשון זו אינה מקרית. דווקא ביחס לגפן משתמש המקרא בלשון עשייה. כך אומר הנביא:
"מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ… קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" (ישעיהו ה).

הגפן איננה מתוארת כצמח הגדל מאליו, אלא כתהליך: יש בה ציפייה, עמל וייעוד. ענבי היין אינם רק פרות שצומחים - הם דברים שנעשים.

ומעתה מתבארת לשון התורה:
הנזיר פורש לא רק מן היין, אלא מכל אשר יֵעָשֶׂה מן הגפן - מכל מה שנוצר מתהליך זה של עשייה, מכל המהלך שבו האדם לוקח חומר טבעי ומעצים אותו כדי להגביר חוויה, רגש ושחרור גבולות.