כרטיס ביקור (בשלח) - קריעת ים סוף

 

בשביעי של פסח. 

כפי שקראנו בפרשה הקודמת (בא), יצאו בני ישראל ממצרים ביום ט"ו לחודש ניסן.

את הדרך ממצרים לכנען ניתן לעשות בשני מסלולים:
המסלול היבשתי הקצר - מזרחה, דרך ארץ פלישתים
המסלול הימי הארוך - דרומה, דרך ים סוף.
ה' העדיף להנהיג את העם במסלול הארוך כדי למנוע מהם מלחמה על הפלישתים.
(ראו גם בפוסט כאן מעיינים 👈לפרשת בשלח)

כדי להקל את מסעם, הציב ה' את עמוד האש להאיר את דרכם בלילה, ואת עמוד הענן ביום.

עודם עושים דרכם לכיוון דרום, פקד ה' על משה לשוב צפונה לכיוון מצרים, כדי לתת לפרעה את הרושם שהם תועים במדבר.

פרעה אף הצמיד לישראל - משגיחים - שמתפקידם לדווח לו על מגמת מסע העם.
בחלוף 3 ימים (ט"ו, ט"ז, י"ז בניסן), נוכחו המשגיחים, כי אין בדעת העם לשוב מצרים, והם שבו למצרים, ביום הרביעי (י"ח בניסן) כדי לדווח זאת לפרעה. הלה אסף את צבאו ויצא למרדף בן יומיים (י"ט, כ' בניסן) אחר בני ישראל, במטרה לכובשם מחדש כעבדים, ולשלול את רכושם.

בליל כ"א ניסן (שביעי של פסח), הדביקו הרודפים את הנמלטים, שנעצרו על שפת ים סוף.

ה' ציווה את משה להטות מטהו על הים, וְחוֹלֵל רוח עזה, אשר בקעה את המים לשני חלקים.
בני ישראל פסעו לתוך הים, דרך השביל שנוצר, והצבא המצרי בעקבותיהם.
במשך כל הלילה התקדמו המחנות כך אל עומק הים.
עמוד האש האיר את דרכם של ישראל, ואילו עמוד הענן התהלך וחצץ בין גב מחנה ישראל לראש מחנה מצרים, כשהוא מונע מהמצרים לפרוץ דרך מסך הערפל הכבד.
בשליש האחרון של הלילה, לאחר שיצאו ישראל מעברו השני של הים, סגר ה' את הבקע, בִּתְנוּעָה שמֵהָעֵבֶר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי. המצרים המבולבלים ניסו לעשות את דרכם לעבר המקום שממנו נכנסו, אולם טבעו במי הים האדירים.

הבוקר האיר, והים פלט את גופות המצרים, אל היבשה (זו שבצד הישראלי), כדי שהעם ייווכח במו עיניו, בתבוסת הצבא המצרי. 

ברגע מרגש זה, שר משה את 'שירת הים' כשהוא מקריא פסוק - פסוק, וישראל עונים אחריו.

גם מרים הנביאה - אחות אהרון ומשה - שוררה את השירה זאת עם הנשים, בלוויית תופים.   

המדרש מספר, כי הצבא המצרי עיטר את סוסיו ורכבו בתכשיטי זהב וכסף, וביהלומים. אלו נפלו שלל לישראל.

מָרָה ואֵלִים

מכאן המשיכו ישראל לכיוון דרום, ים סוף לימינם ומדבר סיני לשמאלם. 5 מדבריות מרכיבות את מדבר סיני, והם: צין, שׁוּר, פארן, איתם וסין. תחילה נכנסו למדבר שור, ולאחר שהלכו בו 3 ימים - מבלי שמצאו מים - הגיעו אל מרה.
שם המקום ניתן לו בגלל אגם המים הרעים שהיו שם - מים שאינם ראויים לשתייה.
העם התלונן על הצמא, ומשה השליך עץ אל המים, והם הומתקו באורח נס.

שם במרה, נתן ה' לישראל, כמה מצוות ראשוניות: שמירת שבת, פרה אדומה, ודיני ממונות.

ה' גם הבטיח לעם, כי אם ישמור את דרך ה' - לא יֶחֱלֶה באף אחת ממכות מצרים, וכי הוא ירפא וימנע ממנו כל מחלה. 

ממרה, המשיכו לְאֵלִים, שם מצאו 12 מעיינות (כמספר השבטים) ו- 70 עצי תמר (כמספר זקני ישראל). 

מזון מהשמים

מאֵלִים, הדרימו אל מדבר סין שבדרום מדבר סיני. הגעתם לשם הייתה בט"ו באייר - חודש ימים אחרי צאתם ממצרים.

בשלב זה, נגמרו המצות שאפו לעצמם בסוכות, והעם התלונן על המחסור לפני משה ואהרון.

אז הבטיח ה' כי ימטיר להם לחם שמימי מידי בוקר, וכך עשה במשך 40 שנה, עד בואם לכנען.
המן הלבן והעגול, נעטף ב-2 שכבות טל: התחתונה חצצה בינו לקרקע, והעליונה כיסתה אותו  מִמַּעַל.

העם לקט את המן בכל בוקר - עפ"י צרכי המשפחה, בשיעור 'עומר' (מידה) לגולגולת.
ברם, גם אם פלוני אסף יתר על המידה, ופלמוני החסיר, הרי שבשובם לאוהליהם, מצאו כי מידה זהה לשניהם - עומר לגולגולת.

לאחר זריחת השמש - היה המן נמס וזב כנחל.
האיילים והצבאים שתו ממנו, ובשרם קלט מטעמו הטוב של המן, והשביח.
כאשר ניצודו אלו ע"י אומות העולם - חשו אוכליהם מעט מהטעם הנפלא של המן, ונוכחו בגדולת ישראל.

על העם נאסר לשמור את שאריות המן ליום המחר, ובכך הרגיש תלות מוחלטת בהשגחת ה'.
דתן ואבירם - קטני האמונה - ניסו לשייר מן ליום המחר, והוא נבאש והתליע.

בכל יום שישי, לקטו מידה כפולה.
חצי ממנה אכלו ביום שישי, ואת המחצית האחרת שיירו לשבת (שבה לא יֵרֵד המן).
דתן ואבירם, ניסו לערער את מנהיגות משה, ופזרו בחשאי מן בבוקר יום השבת. ברם, הציפורים ניקרו ואכלו את המן שפיזרו, וכולם נוכחו כי אכן לא ירד מן בשבת.
לפיכך, נוהגים אנו בשבת זו (הנקראת גם שבת שירה) - להניח (קודם השבת) - על אדן החלון -זירעונים עבור הציפורים, כאות תודה על קידוש ה' שעשו.   

את המן, ניתן היה לצרוך באופנים שונים: טבעי, אפוי או מבושל. היו שֶׁטָּחֲנוּ אותו כקמח, ואפו ממנו עוגות.
טעמו היה כבצק מטוגן בדבש.

בעתיד, אחר שנבנה המשכן, יצווה משה לאהרון, לאסוף מן לתוך צנצנת, ולהציבה במשכן (ולאחריו, בבית המקדש), כעדות וזיכרון למזון שסיפק ה' לעמו, בעת שהעם הקדיש את כל מרצו ללימוד התורה במדבר, ולא עסק בכל מלאכה לפרנסתו.

אך לא זו בלבד.
ה' גם נעתר לבקשתם לאכול בשר, והנחית כבר באותו ערב, להקת שַׂלְוִים (שבשרם שמן וטוב).
הבשר, בהיותו 'מותרות', לא סופק להם מידי ערב, אלא לפרקים (לדעה אחת - מידי שבת). 

מָסָה וּמְרִיבָה

ממדבר סין, נסעו לרפידים - שם לא מצאו מי שתייה.
העם הצמא התלונן על משה שהוציאם ממצרים למות בצמא הנורא, וה' ציווה עליו להכות בצור (סלע) במטהו. הסלע נבקע ומים רבים יצאו ממנו וְהִרְווּ את הצמאים.
בשל תלונות ישראל, ועל אשר ניסו האם ביד ה' לְהַרְווֹתָם בצמא - נקרא המקום מסה ומריבה.

מלחמת עמלק

שם ברפידים, חל רפיון בִּדְבֵקוּת העם בלימוד התורה, ועמלק (מזרע עשו) פתח נגדם במלחמה.

משה פקד על יהושע לבחור אנשי חיל, והוא (משה) עצמו עמד על ראש ההר בתפילה.
בכל עת שנשא ידיו בתפילה, היו הלוחמים הרואים זאת, משעבדים ומכניעים את ליבם אל ה', ומתחזקים, אך כשכבדו ידיו והתעייפו - נחלשו גם הלוחמים.
אהרון וְחוּר (בנם של כָּלֵב ומרים) - הושיבו את משה על אבן, ותמכו בידיו הנישאות אל על.
המלחמה נמשכה עד הערב - אז נצחו ישראל את עמלק.

מכיוון שעמלק היה העם הראשון שנלחם בישראל, ובכך סלל את הדרך לבאים אחריו - ציווה ה' על משה למחות את זרעו של עמלק.
ה' נשבע שכיסאו לא יהיה שלם עד שיושמד פרי באושים מרושע זה.