משלי המגיד מדובנא (יתרו) - מדוע סירב הרב לכל בעלי האכסניות?

 

-חכמים לאחר מעשה-

"וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים"

מָשָׁל

לְרַב גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, שֶׁעָרַךְ חִבּוּר תּוֹרָנִי נֶחְמָד, וְנָסַע לָעִיר הַגְּדוֹלָה כְּדֵי לְהַדְפִּיסוֹ.
וּמֵאַחַר וְעֵסֶק הַהַדְפָּסָה מִתְאָרֵךְ ב' אוֹ ג' חֳדָשִׁים, הָיָה הָרַב צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ לוֹ מְלוֹן אוֹרְחִים לְפֶרֶק הַזְּמַן הַזֶּה.

וַיָּבוֹא אֵצֶל אַכְסַנְיָה אַחַת, וַיַפְצִיר בִּבְעָלֶיהָ, וְכָךְ אָמַר: "רְאֵה נָא, אָנֹכִי רַב פְּלוֹנִי, הִנֵּה חִבַּרְתִּי סֵפֶר חָדָשׁ, וַאֲנִי צָרִיךְ אַכְסַנְיָה עַד צֵאת סִפְרִי מִבֵּית הַדְּפוּס".
כִּשְׁמוֹעַ בַּעַל הַבַּיִת אֶת שְׂפַת הַתַּחֲנוּנִים, הֵבִין מִדְּבָרָיו, כִּי רְצוֹנוֹ לְהִתְאַכְסֵן בְּחִנָּם - שֶׁאִם לֹא כֵן, מַדּוּעַ הִצִּיעַ אֶת בַּקָּשָׁתוֹ דֶּרֶךְ תַּחֲנוּן? וּלְשֵׁם מָה סִפֵּר בְּפָנָיו אֶת גְּדֻלָּתוֹ וְחָכְמָתוֹ?
אָמַר הַלָּה בְּלִבּוֹ, מָה לִי וּלְצָרָה זוֹ?
וְאֶת הָרַב עָנָה: "לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי צַר לִי הַמָּקוֹם".

וַיֵּלֶךְ הָרַב לְבַקֵּשׁ בֵּית אַכְסַנְיָה אַחֶרֶת - גַּם אֶל הַשְּׁלִישִׁי, גַּם אֶל הָרְבִיעִי - וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֵּן, וְיַעֲנוּ אוֹתוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן.

אַחַר כָּךְ, נִשְׁמְעוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנֵי נָדִיב אֶחָד, וַיָּרָץ אֵלָיו וְיַחַבְקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו, וַיְבַקֵּשׁ מֵאֵת הָרַב: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הִנֵּה בֵּיתִי לְפָנֶיךָ. בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב, וְכָל מַחְסוֹרְךָ עָלַי יִהְיֶה".
וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ, עַד אֲשֶׁר כִּלָּה מַעֲשֵׂהוּ, וַיִּסַּע עִם הַסֵּפֶר לִמְכֹּר, וְנִתְעַשֵּׁר עַד מְאֹד.

פַּעַם, חָזַר הָרַב וְנָסַע אֶל הָעִיר הַנָּ"ל מִסִּבָּה אַחֶרֶת,
וַיָּבוֹא שָׁמָּה בְּמֶרְכָּבָה גְּדוֹלָה וּכְבֻדָּה, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ.
וּבְבוֹאוֹ לִרְחוֹב הָאַכְסַנְיוֹת אֲשֶׁר הִפְנוּ לוֹ בֶּעָבָר אֶת עָרְפָּם הַקָּשֶׁה, וְהִנֵּה עַתָּה נִקְבְּצוּ כָּל בַּעֲלֵי הָאַכְסַנְיוֹת, וְהִזְמִינוּהוּ לָבוֹא וּלְהִתְאָרֵחַ אֶצְלָם.
לֹא הִטָּה הָרַב אֶת אָזְנוֹ אֲלֵיהֶם, אֶלָּא בָּחַר לְהִתְאַכְסֵן אֵצֶל הַנָּדִיב שֶׁהִזְמִינוֹ בֶּעָבָר.
וְהִנֵּה כָּל בַּעַל אַכְסַנְיָה, מִתְנַפֵּל לְפָנָיו בְּתַחֲנוּנִים, לֵאמֹר: "מַדּוּעַ לֹא בָּאתָ אֶצְלִי לְהִתְאַכְסֵן בְּצֵל קוֹרָתִי? הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ?"
וְיִגְעַר בָּהֶם, וַיֹּאמֶר: "אִם בֶּאֱמֶת נְדִיבִים אַתֶּם, לָמָּה לֹא הִכְנַסְתֶּם אוֹתִי אָז? הַאִם קִדַּמְתֶּם אוֹתִי בְּלֶחֶם וּמַיִם? הִנֵּה רַק עַתָּה, אַחֲרֵי רְאוֹתְכֶם כִּי יֵשׁ בְּיָדִי הוֹן יָקָר - בָּאתֶם אֵלַי לְמַעַן הַבֶּצַע".

הַנִּמְשָׁל

הקב"ה, בִּרְצוֹתוֹ לָבוֹא לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ, בָּא בַּתְּחִלָּה עִם חִבּוּרוֹ הַטָּהוֹר (התורה) אֶל יִשְׁמָעֵאל, עַמּוֹן וּמוֹאָב, וּבִקֵּשׁ מֵהֶם אַכְסַנְיָה.
עַמִּים אֵלּוּ הִרְגִּישׁוּ, כִּי בְּכַוָּנָתוֹ לְבַקֵּשׁ שֶׁיִּשְׁמְרוּ תּוֹרָתוֹ בִּנְדָבָה - שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וְנִרְתְּעוּ וְהִתְחַמְּקוּ בִּתְשׁוּבוֹת שׁוֹנוֹת.
בָּא ה' אֵצֶל יִשְׂרָאֵל - וְהַלָּלוּ רָצוּ מִיָּד בּוֹ וּבְתוֹרָתוֹ.

לֶעָתִיד לָבוֹא, כַּאֲשֶׁר יִגְאָל ה' אֶת עַמּוֹ, וְיַשְׁפִּיעַ עֲלֵיהֶם רֹב טוֹבָה,
יָבוֹאוּ עַמִּים אֵלּוּ, וִיבַקְּשׁוּ לְהִסְתּוֹפֵף וּלְהִתְכַּבֵּד בִּכְבוֹד יִשְׂרָאֵל.
אֶלָּא שֶׁאָז יִבְעַט בָּהֶם ה', לֵאמֹר "מַדּוּעַ לֹא בָּאתֶם אָז אֶצְלִי?"

(מעובד עפ"י משלי המגיד מדובנא)