נשא: האוצר האמיתי - מה שייך לנו?

סיפור יהודי על חכמה, קנאה, צדקה – ורכוש שלא ניתן לקחת

אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה

למלך אחד היה שר יהודי חכם, שהצליח בכל מעשיו והיה לעשיר גדול. מובן שהשרים האחרים – שהיו גויים – קינאו בו מאוד, וניסו בכל דרך להכפיש את שמו בעיני המלך.

הם סיפרו עליו דברים שלא היו ולא נבראו, וניסו לשכנע את המלך שהשר היהודי גונב כסף מאוצר המדינה.

המלך לא רצה לשמוע לדברים הללו, כי הכיר את השר היטב, וידע עד כמה הוא ישר והגון.
"אתם מדברים מתוך קנאה," אמר להם המלך, ושלח אותם מעל פניו.

אך השרים לא חדלו. שוב ושוב אמרו למלך לבדוק – והוא ייווכח שהשר גונב ממנו.
לבסוף נכנע המלך, וקרא לשר היהודי לבוא אליו לחקירה.

שאל אותו המלך: "כמה רכוש יש לך?"

ענה השר: "מיליון זהובים."
אבל האמת הייתה, שהרכוש שלו היה שווה פי עשרה מכך.

המלך שידע זאת, כעס מאוד, וציווה להביא אל הארמון את כל רכושו של השר לבדיקה.

כאשר הגיע הרכוש ונספר, ראו כולם שהשר שיקר – רכושו שווה פי עשרה מהסכום שאמר.

על שקר כזה לא יכול היה המלך לסלוח. הוא ציווה להשליך את השר לבית הסוהר, ולקבוע מועד למשפטו.

ביום המשפט הובא השר לפני המלך.

"איך העזת לשקר כך?" שאל אותו המלך. "הרי ברור שיש לך פי עשרה ממה שאמרת!"

ענה היהודי:
"לא שיקרתי – הכול אמת.
אני רגיל לרשום בפנקס מיוחד את המעשר שאני נותן לצדקה.
כאשר המלך שאל אותי כמה שווה הרכוש שלי – עניתי את הסכום שכתוב בפנקס הצדקה, כי זה באמת הרכוש שנשאר תמיד שלי, ואף אחד לא יכול לקחת אותו ממני.

ושאר הרכוש? לעולם לא אדע האם יישאר בידיי או לא.
הנה, המלך רואה – כל רכושי נלקח ממני. ומה נשאר לי?
הכסף שנתתי לצדקה – הזכות שלו שמורה לי בשמים לעד ולעולמי עולמים."

כשראה המלך את פנקס הצדקה ואת מה שכתוב בו – ציווה להשיב ליהודי את כל רכושו, והחזיר אותו למעמדו כשר האהוב והחשוב בחצר המלך.

עלינו לדעת – שרק מה שאדם נותן לצדקה נשאר שלו לתמיד.
שאר הכסף אינו שלנו, ולא בטוח שיישאר אצלנו.

זה מה שכתוב:
"איש אשר ייתן לכהן – לו יהיה."
מה שהאדם נותן לכהן, לדבר מצווה – לו יהיה באמת.

זה יישאר שלו לנצח, ואף אחד לא יוכל לקחת ממנו את המצווה – שהיא הרכוש האמיתי.