פיוט לשפה העברית ולהדים הנסתרים שבה
נְחַשׁ נְחֹשֶׁתלֹא נֶאֱמַר לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ שֶׁל נְחֹשֶׁת, אֶלָּא אָמַר מֹשֶׁה, הַקָּבָּ"ה קוֹרְאוֹ נָחָשׁ, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂנּוּ שֶׁל נְחֹשֶׁת - לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן (רש"י)
הקדמה
השיר שלפניכם חוגג את לשונה של העברית לא רק ככלי הבעה, אלא כישות חיה, רב-שכבתית, שמהדהדת מתוך עצמה. במוקד היצירה עומד המשחק הלשוני - לשון נופל על לשון - שבו כל מילה נושאת בתוכה שכבת עומק נוספת, נסתרת, או אף סותרת.
כמו "פרה" ו"פרשה", "נחושת" ו"נחש", "עיר" ו"ער" - השיר צולל אל הקשרים הפנימיים שבין הצליל למשמעות, בין הקודש לפשט, בין הסמל למבע.
כך נבנית שירה שהיא גם דרש, גם חידה, וגם רמז - מסע פואטי דרך נבכי הלשון העברית וגלגוליה, במאמץ לגעת בפשר שבין הדיבור לשתיקה.
ועכשיו, נשאר רק השיר
רַבַּת מַעֲבָרִים לְשׁוֹן עֵבֶר,
לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן.
הָחֵל בִּגְבוּרַת הַגֶּבֶר,
וְכָלֶה בְּרֹאשׁ וְרִאשׁוֹן.
וּפֵשֶׁר פָּרָה וְאֶפְרָהּ,
זוֹ שֶׁעַל פִּרְשָׁהּ נִשְׂרֶפֶת.
וַאֲשֶׁר יִּנָזֶה מֵעֲפָרָהּ,
מִטֻּמְאָה, נַפְשׁוֹ נִפְרֶשֶׁת.
וְעוֹד בָּהּ מַעְלָה,
לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.
וְהַבָּא וְעוֹלֶה לְמוֹרִיָּה,
יַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל.
וּבְבוֹאָם אֶל קֶדֶשׁ הָעִיר,
בִּבְעִירַת חֹם הַמִּדְבָּר.
כְּתֹם הַמַּיִם לַבְּעִיר,
הַךְ, לֹא דִּבְּרוּ דָּבָר.
וְהָאֵשׁ שֶׁאָכְלָה אֶת הָעִיר עָר...