מטות: כשהמאבק בתאווה מגיע לקצה

המלחמה הפנימית: האם אנחנו באמת שונאים את הרע? 

נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ

נאמר במדרש:
הָיָה מֹשֶׁה מִתְאַוֶּה לִרְאוֹת בְּנִקְמַת מִדְיָן קֹדֶם שֶׁיָּמוּת, וְעַל מֹשֶׁה נֶאֱמַר 'יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם'.

מָשָׁל

היה איש עשיר, ולו בן שאהב יין בכל ליבו - היה שותה ומשתכר כל היום, דבר שגרם לאביו צער רב.

יום אחד הגיע חכם אל העיר.
פנה אליו האב, אולי יוכל למצוא מרפא לבנו.
החכם הבטיח: "אני אפעל כך, שבנך ייגעל מהיין כמו שאדם נגעל משקץ או עכבר".
עשה החכם מה שעשה, ואחר כך אמר לאב:
"עכשיו תוכל להחזיר את בנך הביתה - הוא שונא יין וכל משקה חריף".

ואף על פי כן, האב לא הסתפק בכך.
הוא דאג שלא להכניס לביתו לא יין ולא כל משקה משכר, כדי לשמור על הצלחת התהליך.
והנה - הבן, שבמשך שנים היה רגיל לבקש יין בכל רגע - לא אמר דבר. לא שאל, לא חיפש, ולא התלונן.

כדי לבחון אם השנאה הזו ליין באמת אמיתית, אמר האב לבנו:
"קח נא את הכד הזה ולך למוכר היין, שימלא אותו עבורך".
הלך הנער אל חנות היין. המוזג ירד למרתף להביא יין, והנער נותר לבדו ליד שולחן שעליו ניצבו כוסות וכלים ריחניים.
ריח היין עלה באפו...
ואז - לקח אבן, ושבר את הכלים שניצבו על השולחן.

המוזג עלה מהמחתרת וראה את ההרס שנעשה - נדהם וכועס, מיהר לרוץ לאב:
"בוא מהר וראה מה עשה לי בנך! שבר לי את הכלים, גרם לי נזק רב!"
שמע האב, ומילא פיו שחוק.
"אל תדאג", אמר למוזג, "אני אשלם לך על כל הנזק שנגרם".
ואז הוסיף:
"ולמרות הכול - אני שמח. כי עכשיו ברור לי מעל כל ספק:
הבן שלי באמת שונא יין - לא במילים, אלא בלב ובמעשה.

נִּמְשָׁל

מה ביקש בעצם משה רבנו עליו השלום - כשרצה לראות את נקמת מדין?

לא מפני שנקמה היא תכלית בפני עצמה, אלא כדי לגלות ולברר:
האם באמת שונאים ישראל בליבם את נַבְלוּת מדין - או שעוד נשאר שם, בפנים, משהו מהתאווה הישנה?

כי אם יש בלב אפילו שארית קטנה של חיבה לאותה תועבה -
גם אם ילכו למלחמה בפועל, הלוחם לא יילחם בלב שלם.
הוא יעמוד שם עם רפיון בידיים, ובלב - כאב:
“איך אפשר לשבור דבר שעדיין יש לי אליו משיכה?”

אבל כשיראה משה את העם כולו יוצא למלחמה,
ופועל באכזריות ובחֵמָה אמיתית - לא מתוך אכזריות רעה, אלא מתוך בוז לדבר המתועב -
וכשישברו הכל, גם את הכלים שמזכירים את היין והזנות -
אז תבוא ההוכחה: לא נשאר בלב כלום.

הכול נטהר.
העם שונא באמת את התועבה.
וכך אפשר לדעת - הם לא רק נלחמים בגוף, אלא גם בנפש.

והשנאה הזו - היא לא מְעֻשָּׂה, אלא אמיתית, טהורה ונקייה מכל תאווה

(מעובד עפ"י משלי המגיד מדובנא)