הרמז לשלטון הארעי של סיחון ועוג

הפסוק והרמב"ן - רמז למעמד זמני 

אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי

כתב על כך הרמב"ן:
"אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן - שֶׁלֹּא הָיְתָה שֶׁלּוֹ, אֲבָל לְכָדָהּ מִמֶּלֶךְ מוֹאָב וּבְנָאָהּ לִהְיוֹת לוֹ בֵּית מַלְכוּת. וְכֵן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי - שֶׁהָיְתָה אֶרֶץ רְפָאִים וְהוּא מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי."

לדבריו, הלשון מרמזת שחשבון לא הייתה שייכת לסיחון, ועשתרת לא הייתה שייכת לעוג במקורן - אלא שהם כבשום והשתמשו בהן כבסיס לשלטון.

מהו הרמז הלשוני?

הרמב"ן לא מציין במפורש איזה רכיב לשוני מרמז לכך.
לכאורה, ניתן לשער שהמילה "יוֹשֵׁב" (ולא "מוֹלֵךְ") היא שמסמנת מצב זמני, ברם פֹּעַל זה עצמו מופיע במקרא גם כמתאר שליטה יציבה וממושכת, כגון:

• "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּאָרֶץ..."

• "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יוֹשֵׁב הַנֶּגֶב"

• "מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִּין..."

הדוגמאות הללו מחלישות את ההשערה הזו, שכן מהן משתמע שהמילה "יוֹשֵׁב" כשלעצמה אינה מהווה רמז למעמד זמני.

הצירוף "אֲשֶׁר יוֹשֵׁב" - רמז לצמצום

נראה שהרמז טמון לא בפועל "יושב" בלבד, אלא בצירוף "אֲשֶׁר יוֹשֵׁב" - צירוף שמטעין את המשפט במשמעות של הגבלה, זמן או תנאי.

למילת הזיקה "אֲשֶׁר" יש תפקיד כפול:

• לחבר בין חלקי המשפט.

• לצמצם או לסנן את הנושא - לפי קבוצה, זמן, או תנאי מסוים.

דוגמאות לצמצום בלשון התורה והיומיום:

🔹 צמצום מתוך קבוצה

• דברים א' ל"ו:
  "וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ"
  👈 לא כל הארץ, אלא החלק שדרך בו - צמצום גיאוגרפי.

• לשון יומיום:
  "האב חיתן את כל ילדיו אשר נולדו לו"
  👈 מיעוט חורגים או מאומצים - צמצום לפי מוצא.

🔹 צמצום הקשור למצב / זמן / תנאי

• שמואל א' ט״ו ב':
  "פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק... עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק"
  👈 מתייחס למעשה מסוים בעבר (שקרה בדרך בצאת ישראל ממצרים). זה אינו רק תיאור כללי, אלא סימון משפטי ומוסרי של עמלק בגלל אותו מעשה. 

• לשון יומיום:
  👈 "האיש אשר גר שם"
  מצביע לא רק על זיהוי האיש, אלא גם על הזמן - תקופת מגוריו - צמצום זמני.

השלכה לפרשנות הרמב"ן

הפסוק נאמר "אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ", כלומר לאחר שכבר כבשו ישראל את סיחון ועוג.

לכן, היה אפשר לצפות לכתיבה בלשון עבר: "אשר יָשַׁב בחשבון", אלא שהכתוב אומר: "אשר יושב בחשבון".

השימוש בזמן הוֹוֶה עם מילת הזיקה אשר, מצמצם את המלוכה לתקופה מסוימת בלבד - תקופת "ישיבתו" שם, טרם הכיבוש.

מכאן שהצמצום הגלום בצירוף "אשר יושב" רומז, כפי שפירש הרמב"ן, שהארץ לא הייתה של המלך באופן מקורי או טבעי - אלא שהוא התיישב בה לאחר שכבשה.

דבר הרמב"ן מקבל אפוא חיזוק לשוני: לא עצם הישיבה רומזת על שליטה שאולה או זמנית - אלא עצם הגדרתה כ"ישיבה בתוך תנאי", דרך המילה "אשר".

הערה

על השימוש במילה "אשר" לצמצום והתניה - ראה גם בפירוש המלבי"ם על ויקרא י"ב ב'