מטות: למה כתוב 'לָה' בלי דגש?

מה רש"י ראה בכתיב "לָה" בפרשת מטות ולמה זה משנה לנו?

וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ

בדרך כלל המילה "לָהּ" נכתבת עם דגש (מפיק) באות ה’, אבל כאן כתוב בלי דגש. למה?

רש"י מביא בשם רבי משה הדרשן:
כשהתורה כותבת "לָה" בלי דגש, זה נקרא גם כמו "לָא" (לֹא), לרמוז שהשם "נֹבַח" לא נשמר לעיר קנָת לאורך השנים.

אבל רש"י מקשה על זה:
גם בנביא (זכריה ה, יא) כתוב: "לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר", וגם שם "לָה" כתוב בלי דגש - האם גם שם נדרוש שזה "לֹא" ולא נבנה לה בית?

❓ קושיה:

הגמרא (סנהדרין צב ע”ב) אומרת שזכריה ראה בנבואה שתי נשים שמסמלות שתי מידות רעות - חנופה וגאווה - שירדו לבבל, אך בסוף הגאווה עברה משם לארץ עֵילָם.

מכאן יוצא שבאמת הגאווה לא נשארה בבבל, כמו שהשם נֹבַח לא נשאר לעיר קנָת.

אם כך, גם הפסוק בזכריה בעצם מאושש את דברי רבי משה, וגם שם ”לָה” רומז ”לֹא” - אז מדוע רש"י מתפלא על רבי משה?

💡 תירוץ:

כי לדעת רש"י, בזכריה אין צורך ברמז במילה ”לָה”.

לדעת רש"י, יש רמז אחר לכך שאחת מהנשים עזבה.
שהרי מדוע כתוב “לִבְנוֹת לָה בַיִת” בלשון יחיד, למרות שמדובר בשתי נשים?
זה נועד לרמוז שאחת נשארה בבבל והשנייה עזבה.
וממילא לא צריך את הרמז של “לָא” דרך כתיב חסר דגש.