מי משלם על הגובה?
המסמך שנשא את סמל העירייה היה קצר, ערוך בגופן נעים ומנוסח בלשון שקולה.
הסערה שפרצה בעקבותיו הייתה ארוכה, רועשת וחסרת כל יחס לגודל הקובץ.
די היה לקרוא את המשפט שלפיו "יש לבחון חלוקה יחסית של הוצאות לפי גובה הדירה”, כדי שהקומות הגבוהות יטענו שמענישים אותן על הגובה, הקומות הנמוכות יודיעו שהן מממנות מעליות שאינן צריכות, ודיירי האמצע יבהירו שכרגיל הם משלמים על הכול ואינם נהנים מכלום.
הכול התחיל כשגדעון פרסם בקבוצת הווטסאפ הרשמית מסמך שנשא את הכותרת:
הנחיות ליישום שימוש יחסי בתשתיות אנכיות במבנים רבי־קומות
גדעון כתב:
דיירים יקרים,
בעקבות הנחיה שהתקבלה בנושא שימוש יחסי בתשתיות אנכיות, נידרש לבחון מחדש את חלוקתן של הוצאות מסוימות בבניין. יודגש כי בשלב זה לא התקבלה כל החלטה.
מיד אחר כך פתח את הקבוצה לתגובות.
הוא הוסיף:
ההרשאה נפתחה לצורך שאלות ענייניות בלבד.
שָׁלְוִי כתבה:
מי זה „נידרש”?
גדעון:
נציגות הבית.
שלוי:
במסמך כתוב שהבחינה תיערך ע"י הנציגות, חברת הניהול והדיירים
גדעון:
בוודאי. הדיירים ישותפו.
שושנה כתבה:
קומות גבוהות ישלמו יותר
גדעון:
לא נכתב דבר כזה.
שושנה:
אז למה קוראים לזה אנכיות?
גדעון:
מפני שמדובר במעליות, משאבות מים, מערכות לחץ ושירותים שהשימוש בהם עשוי להשתנות לפי גובה הדירה.
שושנה:
אז קומות גבוהות ישלמו יותר
גדעון:
כתבתי „עשוי”.
שושנה:
נכון. עוד לא החליטו כמה
דייר מקומה שתיים כתב:
אני לא מתכוון לממן מעלית שעולה עד קומה עשרים
דיירת מקומה שש־עשרה ענתה:
ואני לא מתכוונת לממן לובי שאתה רואה כל היום
הדייר מקומה שתיים:
אני לא רואה את הלובי כל היום
דיירת מקומה שש־עשרה:
אתה גר לידו
שלוי כתבה:
כבר נוצרו כאן שני מחנות על סמך מסמך שאיש עוד לא הסביר. זה בדיוק מה שקורה כשמפרסמים שינוי בלי לנהל את התהליך
שושנה:
גם לאמצע מגיע מחנה
שלוי:
המטרה אינה להקים מחנות.
שושנה:
אז למה רק לגבוהים ולנמוכים יש?
גדעון הודיע כי תתקיים פגישת הבהרה עם מיטל, מנהלת הבניין מטעם „האחים גאון”.
קבוצת „האחים גאון” בנתה את המגדל, המשיכה לנהל אותו גם לאחר האכלוס, ובדרך העניקה לו את השם „פסגאון” — שילוב של פסגה עם שם המשפחה גאון, שמחלקת השיווק הייתה גאה בו יותר מן הדיירים.
שלוי שאלה אם כל הדיירים מוזמנים.
גדעון ענה שהפגישה מיועדת לנציגות ולמספר מצומצם של דיירים מייצגים.
שלוי:
מי בחר את הדיירים המייצגים?
גדעון:
הנציגות.
שלוי:
ומי מייצג את מי שמתנגד לנציגות?
כעבור רגע נעל גדעון את הקבוצה מחדש.
בקבוצת הווטסאפ הפתוחה „מגדלי פסגאון — כל הדיירים” כתבה שושנה:
השיתוף הסתיים
שלוי:
זה היה שיתוף בנוסח גדעון: אתם משתתפים כל עוד אתם מסכימים
שושנה:
אז היה קצר
🔹
הפגישה נקבעה בחדר הדיירים שבקומת הקרקע.
גדעון התכוון לפגישה קטנה. כשהגיעה מיטל, כמעט כל הכיסאות היו תפוסים, ואנשים נוספים עמדו במסדרון.
„אמרת שזו פגישה עם כמה דיירים מייצגים,” אמרה.
„זו הייתה הכוונה.”
גדעון הסתכל על שלוי.
שלוי חייכה.
„הנושא נוגע לכל הדיירים.”
שושנה הוסיפה:
„אני רק כתבתי שכדאי לבוא מוקדם.”
„למה?”
„כי אין מספיק כיסאות.”
מיטל הניחה את המחשב על השולחן.
היא ניהלה מטעם חברת הניהול כמה בניינים, ובכולם הייתה אחראית לכל דבר עד הרגע שבו התברר שהוא באחריות הוועד, העירייה, הקבלן או גורם רלוונטי אחר.
„אני רוצה להבהיר,” אמרה, „שלא מדובר עדיין בתקנה מחייבת.”
גדעון הסתובב אליה.
„אבל כתוב הנחיות.”
„גם במתכון כתוב הוראות.”
„ויש סמל עירוני.”
„יש סמל של גוף מייעץ לעירייה.”
„זה לא אותו דבר?”
„אני פותחת במחשב פניית בירור.”
שלוי שאלה:
„אז מה כן ידוע?”
מיטל פתחה את המסמך.
„העיקרון הוא שימוש יחסי בתשתיות אנכיות. דירות בקומות גבוהות תלויות יותר במעליות, במשאבות ובמערכות לחץ. דירות בקומות נמוכות משתמשות יותר במערכות הכניסה והקרקע.”
הדייר מקומה שתיים הרים יד.
„איך בדיוק אני משתמש יותר בקרקע?”
„אתה קרוב יותר ללובי, לשער, לגינון ולמערכת הבישום.”
„מערכת הבישום?”
„המבשם ליד דלפק השומר.”
„אני צריך לשלם יותר כי אני מריח אותו?”
„אתה נהנה ממנו יותר.”
„אני לא נהנה ממנו.”
מן המסדרון נשמע קול:
„גם אני לא.”
כולם הסתובבו.
מאחורי דלפק השומר ישב סמיר חורי.
נועם ראה אותו בכל יום מאז שעבר למגדל, אך כמעט לא ידע עליו דבר. סמיר כבר ידע באיזו דירה הוא גר, מי בעל הבית שלו ומתי המובילים חסמו את המעלית.
סמיר ידע מי גר באיזו דירה, מי נכנס למי, מי אמר שלא היה בבית ומי ביקש שלא ימסרו לאשתו מתי חזר. הדיירים דיברו לידו כאילו אינו שומע, ואז שאלו אותו מה שמע.
„איזה ריח זה?” שאלה שושנה.
„לפי המכל, מלון יוקרתי.”
„זה לא תה לבן?”
„נגמר התה הלבן.”
„מתי?”
„לפני חודש.”
שושנה נראתה פגועה מכך שלא עודכנה.
שלוי פנתה למיטל.
„אז הקומות הנמוכות נהנות יותר מהלובי?”
„לפי המסמך, הן חשופות אליו יותר.”
„חשיפה היא לא הנאה.”
„כתוב ‘שימוש, הנאה או השפעה’.”
„כלומר אם הלובי נעים, הם נהנים. ואם הוא לא נעים, הם מושפעים.”
מיטל הסתכלה במסמך.
„במובן מסוים.”
הדייר מקומה שתיים אמר:
„אז אין לנו דרך לצאת טוב.”
„דווקא יש,” אמר דייר מקומה ארבע־עשרה. „אתם לא צריכים מעלית.”
„אני עולה במעלית.”
„למה?”
„כי היא קיימת.”
גדעון כבר התחיל לרשום טבלה.
„אפשר לבנות מקדם בסיס, להוסיף רכיב גובה ולהפחית שימוש במעלית למי שמצהיר שהוא עולה ברגל.”
אשתו של הדייר מקומה שתיים שאלה:
„ההצהרה תחייב אותו?”
גדעון עצר.
„צריך יהיה לבדוק מנגנון אכיפה.”
שלוי קמה.
„זה בדיוק מה שלא עושים. לא מתחילים ממנגנון אכיפה לפני שהוגדרה הבעיה.”
„הבעיה הוגדרה,” אמר גדעון. „שימוש יחסי.”
„זה עיקרון, לא מודל. צריך למפות קבוצות, להגדיר קריטריונים ולבנות ייצוג.”
שושנה פתחה מיד שלוש קבוצות:
קומות נמוכות — לא פראיירים
האמצע משלם על כולם
דיירי הגובה
שלוי הביטה בטלפון.
„שושנה, למה פתחת קבוצות?”
„כדי למפות.”
„לא ככה ממפים.”
„אבל עכשיו רואים מי איפה.”
נועם קיבל שתי הזמנות.
הוא שאל את שושנה:
„קומה שמונה היא נמוכה או אמצע?”
„תלוי מה יתנו.”
🔹
דלת המעלית נפתחה בקצה המסדרון.
אלון קדם יצא ממנה בחליפה כהה מחויטת, בלי עניבה, דיבר בטלפון והחזיק כוס קפה.
שושנה הסתובבה מיד.
„האוליגרך בא.”
נועם לחש:
„מי?”
„האוליגרך.”
„הוא רוסי?”
„לא.”
„אז למה אוליגרך?”
שושנה חשבה לרגע.
„כי מיליונר נשמע קטן עליו.”
אלון קדם היה בעל הפנטהאוז בקומה העשרים. הוא לא היה רוסי, לא נולד ברוסיה ולא היה לו שום קשר ידוע לרוסיה. הכינוי התייחס בעיקר לגודל הדירה, למספר החניות ולכך שבכל ויכוח בבניין הוא הציע פתרון שאפשר היה לקנות.
אלון נכנס לחדר.
„התחלתם?”
„אנחנו באמצע,” אמר גדעון.
„זה בדרך כלל המקום הכי יקר.”
מיטל הסבירה לו בקצרה את עקרון השימוש היחסי בתשתיות אנכיות.
אלון הקשיב.
„נשמע הגיוני,” אמר.
הדייר מקומה שתיים נאנח.
„ברור שזה נשמע לך הגיוני. אתה בפנטהאוז.”
„דווקא משום כך יש בעיה.”
גדעון שאל:
„איזו בעיה?”
„הפנטהאוז אינו דירה רגילה בקומה עשרים.”
„הוא בקומה עשרים.”
„בוודאי.”
„הוא משתמש במעלית.”
„כן.”
„ובמשאבות המים.”
„אני מניח.”
„אז במה הוא שונה?”
אלון הניח את הקפה על השולחן בנקישה קלה, כאילו גם לה הייתה זכות דיבור.
„בשונות שלו.”
גדעון המתין.
„למשל הרוח,” אמר אלון. „בקומות שלכם פותחים חלון. אצלי פותחים חלון ומאבדים מסמכים.”
„אז תסגור את החלון,” אמר הדייר מקומה שתיים.
„ואז אני משתמש יותר במיזוג.”
„אז מה אתה רוצה?”
„שהמודל יכיר בכך שגם לגובה יש עלויות.”
שלוי אמרה:
„לפני רגע הגובה היה הסיבה שאתה אמור לשלם יותר.”
„נכון,” אמר אלון. „לכן צריך לאזן.”
„איך?”
„בשבוע שעבר עפו לי דפי עבודה מן המרפסת.”
נועם שאל:
„לאן?”
„לקומה שמונה־עשרה.”
„החזירו לך?”
„כן.”
אלון עצר.
„עם הערות.”
גדעון כתב במחברתו:
פנטהאוז — חריג.
אלון הציץ לעברו.
„אני לא מבקש חריגה.”
גדעון מחק וכתב:
מקרה מיוחד.
„גם לא.”
גדעון מחק שוב.
„מה לכתוב?”
„פתרון המותאם למאפייני הנכס.”
שלוי אמרה:
„אתה בעצם מבקש להשפיע על הקריטריונים לפני שניסחו אותם.”
„בוודאי. אחר כך כבר יהיה מאוחר.”
„זו בדיוק הטענה שלי.”
אלון חייך אליה.
„אני שמח שמצאנו בסיס משותף.”
ציון תמ״א פתח את הקלסר שלו.
„אם מחשבים לפי גובה, צריך לחשב גם לפי קרקע.”
מיטל שאלה:
„מה הקשר לקרקע?”
„הכול עומד עליה.”
„הקרקע היא רכוש משותף.”
„פעם היא הייתה שלי.”
„היום לא.”
„גם המעלית פעם הייתה של הקבלן. זה לא אומר שהיא לא עולה.”
גדעון אמר:
„המסמך עוסק בתשתיות אנכיות.”
ציון הצביע על הרצפה.
„בלי אופקי אין אנכי.”
שושנה כתבה בקבוצה:
ציון דורש תמלוגי קרקע
ציון הרים את הראש.
„לא אמרתי תמלוגים.”
שושנה מחקה וכתבה:
ציון דורש הכרה בקרקע
„זה יותר נכון,” אמר ציון.
🔹
לקראת סוף הפגישה קיבלה מיטל הודעה.
„קיבלתי תשובה מן המחלקה המשפטית.”
כולם השתתקו.
„המסמך אינו תקנה עירונית.”
גדעון שאל:
„אז מה הוא?”
„מסמך עקרונות לפיילוט במבנים מעורבי שימוש. מגדלים שיש בהם מגורים, משרדים, מסחר ומרפאות.”
„והוא לא חל עלינו?” שאלה שושנה.
„לא.”
בחדר השתרר שקט קצר.
הדייר מקומה שתיים היה הראשון שהתאושש.
„זה לא אומר שהמצב הקיים הוגן.”
דיירת מקומה שש־עשרה הנהנה.
„נכון. סוף־סוף עלתה שאלה אמיתית.”
גדעון אמר:
„לפני המסמך איש לא שאל אותה.”
שלוי השיבה:
„זה שלא הייתה לבעיה כותרת לא אומר שלא הייתה בעיה.”
שושנה אמרה:
„עכשיו יש לה כותרת מצוינת.”
„איזו?”
„שימוש יחסי בתשתיות אנכיות.”
מיטל סגרה את המחשב.
„אז אפשר לסגור את העניין?”
אלון אמר:
„לא לפני שבודקים את הפנטהאוז.”
„המסמך לא חל.”
„המסמך לא חל. הפנטהאוז עדיין קיים.”
ציון הוסיף:
„וגם הקרקע.”
שלוי אמרה:
„וגם שאלת הייצוג.”
גדעון הסתכל על החדר.
„צריך להחליט אם פותחים תהליך.”
שלוי אמרה:
„קודם צריך להחליט מי מחליט איך נראה התהליך.”
שושנה כבר הקלידה.
„מה את עושה?” שאלה שלוי.
„פותחת קבוצה לצוות שמחליט מי מחליט.”
מיטל הכניסה את המחשב לתיק.
„תעדכנו אותי כשתסיימו.”
גדעון שאל:
„את לא נשארת ללוות את התהליך?”
„זה לא כלול בשירות השוטף.”
„אז במה זה כלול?”
„בבדיקה פרטנית.”
אלון הנהן.
„פתרון המותאם למאפייני המקרה.”
מיטל הביטה בו.
„בתשלום.”
אלון חייך.
„סוף־סוף מודל ברור.”