מה הופך כניסה למבוקשת?
מגדלי פסגאון היו שני מגדלים.
על כך לא היה ויכוח.
לכל כניסה היו לובי משלה, מעליות משלה, חדר מדרגות משלה ודירות שעלו עשרים קומות מעל הקרקע. אפילו על קיר האבן שבחזית כניסה ב׳ הופיע באותיות גדולות:
מגדלי פסגאון — כניסה ב׳
ובכל זאת, כשאנשי א׳ אמרו „המגדל”, היה ברור להם שכניסה ב׳ אינה כלולה.
כניסה ב׳ הייתה „הצד השני”.
„הפנימית.”
„זאת שמאחור.”
אפילו הדיירים שם נראו יותר אפורים.
„גם הם פסגאון,” נהגה שושנה לומר. „רק פחות.”
🔹
נועם גילה את זה כשנכנס לשם בפעם הראשונה מתוך סקרנות.
גם שם היה לובי. קטן מעט יותר, אבל גבוה, מצופה אבן בהירה, עם שלוש מעליות, כורסאות ועץ מלאכותי בעציץ גדול.
מעבר לחלונות נשקף הפארק הירוק.
מאחורי הדלפק ישב שומר אחר.
השומר שאל:
„אתה מא׳?”
„כן. איך ידעת?”
„אתם תמיד מסתכלים סביב כאילו חסר פה משהו.”
כשחזר לכניסה א', חיפש נועם את גדעון וביקש להבין מה בדיוק חסר שם.
גדעון הסביר שאין שום היררכיה.
„א׳ וב׳ הן רק סימון טכני.”
שושנה שעברה שם במקרה, הנהנה.
„ברור. גם בהקבצה ב׳ היו ילדים מצוינים.”
„הקבצה ב'?” נרעש נועם.
„כן. לא כולם צריכים להיות בהקבצה א׳,” חתמה שושנה.
🔹
ביום רביעי בבוקר שלחה שושנה לקבוצת „מגדלי פסגאון — בעלי דירות בלבד” של א׳ צילום מסך.
היא כתבה:
תראו איזה ניסוח 🙄
בתמונה הופיעה מודעת תיווך:
מגדלי פסגאון — דירת ארבעה חדרים בכניסה א׳.
מחיר אטרקטיבי.
בסמיכות לכניסה ב׳ המבוקשת.
עברו שתים־עשרה שניות בלי תגובה.
שָׁלְוִי כתבה ראשונה:
מי המתווך?
שושנה ענתה:
כתוב במודעה למטה
שלוי:
ומי המוכר?
אף אחד לא ענה.
🔹
גדעון הגדיל את התמונה ומצא את שם משרד התיווך.
„פסגת הנכס.”
הוא התקשר.
המתווך ענה בקול שמח מדי.
„פסגת הנכס, בוקר מצוין.”
„שלום. מדבר גדעון ברק ממגדלי פסגאון.”
„בוודאי, שלום.”
„פרסמתם מודעה על דירה בכניסה א׳?”
„אנחנו מפרסמים כמה דירות בפרויקט.”
„אני מתייחס למודעה שבה נכתב ‘בסמיכות לכניסה ב׳ המבוקשת’.”
הייתה שתיקה קצרה.
„כן.”
„מי ניסח את זה?”
„המשרד.”
„מי במשרד?”
„אנחנו עובדים כצוות.”
„מי כתב את המשפט?”
„אני לא בטוח.”
„מישהו כתב אותו.”
„בוודאי.”
„מי?”
„אבדוק.”
„על סמך מה נכתב שכניסה ב׳ מבוקשת?”
„על סמך ביקוש.”
„איזה ביקוש?”
„של רוכשים.”
„והם אינם מבקשים את א׳?”
„גם א׳ מבוקשת.”
„אז למה לא נכתב שכניסה ב׳ סמוכה לכניסה א׳ המבוקשת?”
המתווך עצר.
„כרגע אנחנו מפרסמים דירה בא׳.”
„בדיוק.”
„אז צריך להציג את היתרונות שלה.”
„באמצעות הקרבה לב׳?”
„זה אחד היתרונות.”
גדעון ניתק.
🔹
בתוך שעה התקשרו למשרד התיווך שלושה דיירים נוספים מא׳.
הראשון הציג את עצמו כרוכש פוטנציאלי.
„ראיתי דירה בא׳,” אמר. „מה ההבדל בינה לבין ב׳?”
המתווך ענה:
„ב׳ יותר פנימית, שקטה ופונה לנוף פתוח.”
„וא׳?”
„קרובה יותר לרחוב.”
„זה יתרון?”
„תלוי ברוכש.”
„ומה מבוקש יותר?”
„כרגע ב׳.”
„מי אמר?”
„השוק.”
הדייר נעלב בשם א׳ וניתק.
דיירת אחרת התקשרה בשם ועדת ביקורת שלא הייתה קיימת.
„אנחנו בודקים שימוש מסחרי בשם המגדל.”
„איזה שימוש?”
„הצגת כניסה אחת כנחותה.”
„לא הצגנו אותה כנחותה.”
„כתבתם מחיר אטרקטיבי.”
„זה המחיר.”
„אטרקטיבי ביחס למה?”
„למחירי העסקאות בב׳.”
„ומי נתן לכם את הנתונים?”
המתווך ביקש לסיים את השיחה.
שושנה התקשרה בלי להסתיר את זהותה.
„שלום, זו שושנה מא׳.”
„שלום.”
„מי ביקש מכם לכתוב שב׳ מבוקשת?”
„אף אחד.”
„מישהו מב׳?”
„לא.”
„אחד מחברי הנציגות שלהם?”
„לא.”
„„אז אולי בעל הדירה?”
„אנחנו כתבנו.”
„אבל מי זה אנחנו?”
„המשרד.”
„אני שואלת מי במשרד.”
„למה זה חשוב?”
„כי משפט כזה לא כותב את עצמו.”
🔹
בקבוצת הווטסאפ „מגדלי פסגאון — בעלי דירות בלבד” המשיך הדיון להתפתח.
דייר כתב:
צריך לדרוש שיורידו את המודעה
גדעון:
אין לנציגות סמכות על פרסום נכס פרטי.
שושנה:
אבל יש לשון הרע על הכניסה
שלוי:
לא כתוב שום דבר רע על א׳
שושנה:
כתוב שהיא ליד ב׳
שלוי:
היא באמת ליד ב׳
שושנה:
אבל בצורה לא מכובדת
שלוי:
מה לא מכובד בסמיכות לב׳?
שושנה:
את יודעת בדיוק
שלוי:
לא. תסבירי
שושנה הקלידה זמן רב.
לבסוף כתבה:
א׳ לא צריכה להימכר לפי הקרבה לב׳
שלוי:
למה?
שושנה:
כי א׳ היא א׳
גדעון כתב:
אין מקום להפוך סימון טכני לדיון מעמדי.
🔹
באותו ערב הגיע נציג ועד כניסה ב׳ ללובי א׳.
שמו היה עמוס שחר. הוא היה רואה חשבון בן חמישים ושתיים, לבש חולצת פולו אפורה ונשא שקית מן הסופר.
איש מא׳ לא הכיר אותו היטב, אף שכיהן בוועד ב׳ כבר ארבע שנים.
שושנה זיהתה אותו כ„זה מהכניסה השנייה”.
„ראית מה כתבו?” שאלה שושנה.
„ראיתי.”
„שאתם פתאום ‘מבוקשים’.”
„כן.”
„וזה נראה לך נורמלי?”
„די נעים, האמת.”
„כאילו אתם איזה משהו מיוחד.”
עמוס משך בכתפיו.
„אם משלמים יותר, כנראה שמישהו חושב כך.”
גדעון, שעמד ליד לוח המודעות, הסתובב.
„על סמך מה אתה אומר את זה?”
„עסקאות.”
„איזו תקופה?”
„שלוש השנים האחרונות.”
„איזה גודל דירה?”
„למטר.”
„עם חניות?”
„מותאם.”
„מי עשה את החישוב?”
„אני.”
גדעון זכר לפתע שעמוס רואה חשבון.
„נו, בטח נמכרו אצלכם דירות בקומות גבוהות יותר.”
„גם כשמשווים אותה קומה.”
„אז כיוון טוב יותר.”
„גם כשמשווים אותו כיוון.”
גדעון שתק לרגע.
„יש לכם פחות רעש.”
„נכון.”
„זה לא בהכרח יתרון.”
עמוס חייך.
שושנה אמרה:
„אצלכם הלובי יותר קטן.”
„נכון.”
„אז איך יותר יקר?”
„אנשים לא קונים לובי.”
שושנה נראתה כאילו שמעה רעיון מסוכן.
„בטח שקונים לובי.”
„הם קונים דירה.”
„אבל עוברים בלובי.”
„פעמיים ביום.”
שושנה הביטה בו.
„אצלכם אולי. אצלנו אנשים גם נשארים להתרשם.”
עמוס הביט סביב בלובי א׳.
„ממה?”
שושנה לא הייתה מוכנה לשאלה.
🔹
למחרת התקשר בעל הדירה למתווך.
„אני מבקש להוריד את המשפט על ב׳.”
„למה?”
„כי אני מוכר דירה בא׳.”
„נכון.”
„אז תדגישו את א׳.”
„ניסינו.”
„ו?”
„היו פחות פניות.”
בעל הדירה שתק.
„אתה מציע להסתיר שזו א׳?”
„לא להסתיר,” אמר המתווך. „פשוט לא להתחיל בזה.”
🔹
בערב פגשה שושנה את ציון תמ״א ליד השער המשותף.
„לך יש דירות בשתי הכניסות,” אמרה. „אז תגיד אתה — איפה יותר טוב?”
ציון חשב רגע.
„בא׳ יותר קל לספר איפה אתה גר.”
„ובב׳?”
„יותר קל למכור.”
„אז מה עדיף?”
ציון משך בכתפיו.
„תלוי אם אתה מספר — או מוכר.”