כמה עולה להחזיק תדר?
האנשים שעלו לקומה שמונה־עשרה היו שקטים, מנומסים וחייכנים.
איש מהם לא חסם את דלת המעלית, לא השאיר כוס קפה בלובי ולא שאל את סמיר אם אפשר להחנות „רק לחמש דקות” ליד השער.
הם נכנסו בזה אחר זה, חלצו את נעליהם לפני דלת הדירה ונעלמו פנימה.
דווקא משום כך שושנה חשדה בהם.
ביום שני בערב כתבה בקבוצת „מגדלי פסגאון — כל הדיירים”:
יש בקומה 18 קבוצה של אנשים שמחייכים גם כשהמעלית מלאה
שָׁלְוִי ענתה:
זה לא בהכרח סימן לבעיה
שושנה:
גם לא אמרתי שזו בעיה
אחר כך הוסיפה:
אבל זה לא טבעי
דיירת מקומה שבע־עשרה כתבה:
הם שרים בלילה
גדעון הופיע מיד.
באיזו שעה?
הדיירת:
לא יודעת בדיוק. קצת אחרי עשר
גדעון:
עד 23:00 מותר להם.
כעבור כמה דקות שינתה שושנה את שם הקבוצה הפרטית שלה מ„אישות המגדל” ל„אישות המגדל — בלי כתות”.
שלוי כתבה לה בפרטי:
למה כתות?
שושנה ענתה:
לא כתבתי שזו כת
שלוי:
כתבת בלי כתות
כתשובה, שושנה שלחה לה צילום של דלת הכניסה לדירה בקומה 18 כשעליה מודבק שלט:
מרחב האור — בהנחיית יואכים
שלוי העבירה את הצילום לגדעון בפרטי.
🔹
למחרת בבוקר פגש נועם רז הדייר החדש שלושה מאנשי הקבוצה במעלית.
שתי נשים וגבר עמדו מול הדלת, לבושים בלבן באופן שגרם לבגדים של נועם להיראות כהים מן הרגיל.
האישה המבוגרת חייכה אליו.
„אתה מקומה שמונה?”
„כן.”
„מרגישים.”
נועם הסתכל על לוח הקומות.
„איך?”
„יש בך תנועה בין נמוך לגבוה.”
הגבר שלצדה הנהן.
„עוד לא התייצבת.”
נועם לא ידע אם מדובר במחמאה.
„עברתי לא מזמן.”
„אנחנו יודעים,” אמרה האישה.
נועם הסתובב אליה.
„מאיפה?”
„רואים.”
דלת המעלית נפתחה בקומת הקרקע.
שלושתם יצאו.
האישה פנתה אליו לפני שהדלת נסגרה.
„ביום חמישי יש פתיחה.”
„של מה?”
„של מה שכבר פתוח.”
הדלת נסגרה.
נועם נשאר לבדו במעלית ועלה בחזרה לקומה שמונה, אף שהתכוון לצאת מן הבניין.
🔹
גדעון החליט לערוך בירור מסודר.
שלוי אמרה שהמילה „בירור” נשמעת מאיימת.
גדעון השיב שהמילה „שיחה” נשמעת לא מחייבת.
לבסוף הוסכם שנועם יעלה לדירה לשיחה ידידותית.
„למה אני?” שאל.
„כי אתה חדש,” אמרה שלוי.
„מה הקשר?”
„עדיין אין לך עמדה קבועה.”
גדעון הוסיף:
„וגם אין לך סמכות, ולכן לא יראו בך נציג רשמי.”
„אז אני נשלח משום שאיני מוסמך?”
„אתה נשלח כדי להתרשם.”
שושנה שאלה:
„ואם לא יחזירו אותו?”
גדעון הביט בה.
„למה שלא יחזירו אותו?”
„אני רק שואלת.”
נועם עלה ביום חמישי בשמונה בערב.
מחוץ לדירה עמדו שמונה־עשר זוגות נעליים, מסודרים בשני מעגלים.
הוא ספר אותן פעמיים.
אישה צעירה פתחה את הדלת.
„נועם.”
„כן.”
„חיכינו לך.”
„איך ידעת שאני בא?”
„אמרו לנו.”
„מי?”
„אתה.”
נועם לא זכר שאמר דבר.
בתוך הדירה הוזזו הרהיטים אל הקירות. על הרצפה נפרשו מחצלות, ובמרכז החדר עמדה קערת זכוכית מלאה מים.
שמונה־עשר אנשים ישבו במעגל.
מולם ישב יואכים.
הוא היה גבר בשנות החמישים לחייו, בעל זקן קצר, עיניים בהירות וחולצה לבנה ללא צווארון. לא היה בו שום דבר מאיים. להפך. הוא נראה כמו אדם שיודע בדיוק היכן הניח את המפתחות.
„ברוך הבא, נועם,” אמר.
„תודה. אני רק באתי לדבר.”
„גם דיבור הוא כניסה.”
„אני מטעם—”
נועם עצר.
גדעון ביקש ממנו במפורש לא להציג את עצמו כנציג הוועד.
„מטעם עצמי,” סיים.
יואכים חייך.
נועם התיישב על הכיסא היחיד שנשאר בחדר.
יואכים פנה למעגל.
„נועם גר בקומה שמונה.”
כמה מן המשתתפים עצמו עיניים.
„שמונה היא קומה של מעבר,” אמרה אחת הנשים.
„גם שבע,” אמר נועם.
יואכים הביט בו.
„נכון.”
נועם לא ציפה להסכמה.
יואכים הניח את ידו על קערת המים.
„בחרנו במגדלי פסגאון לאחר שזיהינו בהם יכולת קוסמית רדומה.”
נועם המתין להסבר.
„מה זה אומר?”
„המבנה אוסף תנועה אנושית ומכוון אותה כלפי מעלה.”
„זה לא ככה בכל המגדלים?”
„רוב המגדלים מעלים אנשים. המגדל הזה מעלה כוונה.”
נועם הסתכל לעבר התקרה.
„איך גיליתם את זה?”
„הגענו.”
„לפני ששכרתם את הדירה?”
„לפני שידענו ששכרנו אותה.”
יואכים קם והצביע על תרשים גדול שנתלה על הקיר.
בתרשים נראה המגדל כאילו היה גוף אדם.
החניון סומן בשחור ונקרא: התת־מודע
הלובי היה: פתח הקליטה
שתי המעליות היו: ערוצי המעבר
קומה שמונה־עשרה סומנה בזהב: מקור החיות
והפנטהאוז: הכתר.
„למה קומה שמונה־עשרה?” שאל נועם.
אחת המשתתפות ענתה:
„ח״י.”
„אה.”
בסיום המפגש נתנו לו טופס הצטרפות, צעיף בצבע שמנת וחוברת בשם „להעיר את המבנה שבתוכך”.
כשירד ללובי, חיכו לו גדעון, שלוי ושושנה.
„נו?” שאלה שושנה.
„הם חושבים שהמגדל קוסמי.”
גדעון שאל:
„מתקיימת פעילות עסקית?”
„לא יודע.”
„נגבה תשלום?”
„לא שאלתי.”
„כמה אנשים היו?”
„שמונה־עשר.”
גדעון רשם.
שלוי הצביעה על הצעיף.
„מה זה?”
„נתנו לי.”
גדעון אמר:
„אם קיבלת טובת הנאה, ייתכן שההתרשמות שלך אינה ניטרלית.”
נועם הביט בצעיף.
„זה צעיף.”
„גם צעיף הוא טובת הנאה.”
שלוי אמרה:
„גדעון, הוא לא חזר עם מעטפה.”
„לא טענתי שקיבל שוחד.”
🔹
למחרת הגיעה לגדעון בקשה רשמית מיואכים.
היא נשאה את הכותרת:
בקשה להתאמות זמניות לצורך מימוש יכולת המבנה
גדעון קרא אותה שלוש פעמים.
יואכים ביקש:
להימנע מעצירת המעלית בקומה שמונה־עשרה בין 4:44 ל־5:18 בבוקר;
להחשיך את מסדרון הקומה בזמן טקסי שחר;
להזיז את העציץ הגדול בלובי ארבעים סנטימטרים מזרחה, משום שהוא חוסם „ציר קליטה”;
לשנות את קוד הכניסה ל־1818;
ולהפסיק את שטיפת קומה שמונה־עשרה בימי ירח חסר.
גדעון השיב:
שלום רב,
הבקשה התקבלה ותיבחן. בשלב זה אבקש הבהרות בנושאים הבאים:
מהו הבסיס המקצועי לדרישות?
כמה משתתפים צפויים בכל פעילות?
האם הפעילות מתקיימת בתשלום?
מהי משמעות המונח „יכולת המבנה”?
מי נשא באחריות אם אי־עצירת המעלית תמנע מדייר להגיע לדירתו?
יואכים ענה:
הבסיס אינו מקצועי אלא קוסמי.
מספר המשתתפים משתנה בהתאם לנוכחות.
הכסף אינו תשלום אלא העברת אנרגיה חומרית.
יכולת המבנה היא מה שהמבנה יכול לעשות כאשר אינו מפריע לעצמו.
אין למנוע מדייר להגיע לדירתו. עליו רק להימנע מלהגיע בזמן שאינו מתאים.
גדעון העביר את ההתכתבות למיטל.
מיטל ענתה:
הפנייה הועברה לגורם הרלוונטי.
גדעון שאל:
מי הגורם הרלוונטי במקרה הזה?
מיטל:
טרם נקבע.
🔹
שלוי ביקשה לפגוש את יואכים.
„לא כנציגת הוועד,” הבהירה.
„את לא נציגת הוועד,” אמר גדעון.
„בדיוק.”
היא פגשה אותו בלובי.
יואכים עמד ליד העציץ ובחן אותו מזוויות שונות.
„אני מבינה שיש לכם אמונה מסוימת לגבי המגדל,” אמרה.
„אין לנו אמונה.”
„אז מה יש לכם?”
„ידיעה.”
שלוי נשמה עמוק.
„אני רוצה להבין אם אתם מתכוונים לשתף את הדיירים לפני שאתם מבקשים לשנות את השימוש במרחבים המשותפים.”
„המרחבים משותפים גם לנו.”
„אתם שוכרים דירה אחת.”
„גוף קטן יכול להחזיק תודעה גדולה.”
„זה לא עונה על השאלה.”
יואכים חייך.
„לפעמים תשובה פותחת שאלה אחרת.”
„לא אצלי.”
הוא הביט בה לראשונה מעט יותר ברצינות.
„את מפחדת מאובדן שליטה.”
שלוי חייכה בחזרה.
„לא. אני מזהה ניסיון להגדיר התנגדות כבעיה נפשית.”
יואכים הנהן.
„יש בך חדות.”
שלוי כתבה לגדעון בפרטי:
פגשתי את יואכים. אני חושבת שצריך להציב גבולות ברורים
🔹
אלון קדם גילה שהוא „הכתר” במקרה.
יואכים עצר אותו במעלית.
„אתה מתגורר בפנטהאוז.”
„כן.”
„אתה מחזיק בנקודה העליונה.”
„אני מחזיק בזכויות בדירה.”
„הדירה מחזיקה אותך.”
אלון הביט בו.
„מי אתה?”
„יואכים.”
„דירה?”
„שמונה־עשרה שלוש.”
„אתה השוכר?”
„אני שוהה במרחב.”
„כלומר שוכר.”
יואכים הסביר לו שהפנטהאוז אינו רק דירה אלא מקום שבו האנרגיה הנאספת במגדל משתחררת.
אלון הקשיב בסבלנות.
„והשחרור הזה גורם נזק?”
„להפך.”
„רעש?”
„לא.”
„רטיבות?”
„לא.”
„ירידת ערך?”
יואכים עצר.
„ערך אינו יורד. הוא משנה צורה.”
„אני מעדיף שלא ישנה.”
יואכים ביקש לקיים טקס זריחה במרפסת המזרחית של הפנטהאוז.
אלון סירב.
„למה?” שאל יואכים.
„כי זו המרפסת שלי.”
„השמש אינה שלך.”
„נכון. לכן איני גובה עליה תשלום.”
„אנחנו מבקשים רק לעמוד באור.”
„תעמדו במקום אחר.”
„הנקודה נמצאת אצלך.”
„אז הנקודה פרטית.”
יואכים הביט בו בעצב.
„אי אפשר להחזיק בכתר.”
אלון לחץ על כפתור קומה עשרים.
„אפשר. יש לי נסח.”
🔹
ככל שגדל מספר המפגשים, גדל גם השימוש במגדל.
המעלית עלתה וירדה עשרות פעמים בערב.
אנשים מבחוץ נכנסו ללובי, ביקשו מסמיר הכוונה והשאירו נעליים במסדרון.
חדר האשפה בקומה שמונה־עשרה התמלא בכוסות נייר, קופסאות קטורת ואריזות של תה צמחים.
מנקה הבניין התלונן שהוא נדרש לשטוף את המסדרון פעמיים בכל יום מפגש.
גדעון התחיל לאסוף נתונים.
הוא ביקש מסמיר לרשום את מספר המשתתפים.
סמיר אמר:
„אני שומר, לא סופר.”
„רק לצורך בדיקה.”
„הם כל הזמן נכנסים ויוצאים.”
„אז תרשום כניסות ויציאות.”
„זה כבר שני מספרים.”
„בדיוק.”
סמיר הביט בו.
„ואם אדם יוצא וחוזר?”
גדעון חשב.
„תסמן כוכבית.”
כעבור שבוע הציג גדעון טבלה:
ממוצע משתתפים במפגש: 21.4
מספר נסיעות מעלית נוסף: 63 לערב
שימוש מוגבר בתאורת מסדרון: 4.7 שעות
כמות אשפה עודפת: שתי שקיות וחצי
ניקיון נוסף: ארבעים דקות
שימוש בדלפק השומר לצורכי הכוונה: בלתי מדיד
שלוי עברה על הטבלה.
„איך מדדת שתי שקיות וחצי?”
„השקית השלישית לא הייתה מלאה.”
„ואיך אתה יודע שכל האשפה שלהם?”
„היו בה כוסות שעליהן נכתב ‘האור כבר כאן’.”
„אולי דייר אחר קנה אותן.”
גדעון הביט בה.
„איפה?”
„לא יודעת.”
„אז למה את מעלה אפשרות שאין לה בסיס?”
„כדי לבדוק את המתודולוגיה.”
שושנה כתבה בקבוצה:
לפי גדעון הכת מייצרת 2.5 שקיות אנרגיה בשבוע
גדעון:
לא כתבתי אנרגיה. כתבתי אשפה.
שושנה:
אצלם זה אותו דבר
🔹
גדעון זימן את יואכים לפגישה בחדר הדיירים.
יואכים הגיע עם שתי נשים מן הקבוצה.
גדעון הגיע עם הקלסר, הטבלה והתקנון.
שלוי הגיעה משום שסברה שהשיחה דורשת תיווך.
שושנה הגיעה משום שלא נאמר לה במפורש שלא להגיע.
גדעון פתח.
„ראשית, אני מבקש להבהיר שהפגישה אינה עוסקת באמונה שלכם.”
יואכים הנהן.
„לא ניתן לעסוק בה מבחוץ.”
„מצוין. אנחנו עוסקים בשימוש בדירה וברכוש המשותף.”
„אין רכוש משותף.”
גדעון עצר.
„בוודאי שיש.”
„יש רכוש שרשום על שם רבים.”
„זה רכוש משותף.”
„הרישום אינו השיתוף.”
שלוי התערבה.
„בואו לא נפתח כרגע את שאלת הבעלות הרוחנית.”
גדעון סובב את הטבלה אל יואכים.
„הפעילות שלכם יוצרת שימוש מוגבר במעליות, בתאורה, בניקיון, באבטחה ובפינוי אשפה.”
יואכים הביט במספרים.
„הבניין מתעורר.”
„הבניין משלם חשמל.”
„חשמל הוא צורת חיים.”
„וחיים עולים כסף.”
„כסף הוא אנרגיה.”
גדעון הרים את העט.
„מצוין.”
שלוי הסתכלה עליו.
גדעון המשיך:
„אם כך, אין מחלוקת שקיימת העברת אנרגיה חומרית מוגברת בעקבות הפעילות שלכם.”
יואכים לא ענה מיד.
„אני לא בטוח שהמונחים שלך מדויקים.”
„אני משתמש במונחים שלך.”
„בצורה חומרית.”
„הדיון חומרי.”
גדעון הציג את החישוב.
על פי הצעתו, דירה שמקיימת פעילות קבועה בהשתתפות אנשים שאינם דיירי המגדל תחויב בתוספת חודשית של:
שימוש מוגבר במעליות;
ניקיון מסדרון;
פינוי אשפה;
העסקת השומר בהכוונת אורחים;
והשתתפות יחסית בבלאי הלובי.
בסך הכול:
1,840 שקלים בחודש.
יואכים הביט בסכום.
אחת הנשים שלצדו לחשה לו דבר מה.
יואכים שאל:
„על סמך איזה סעיף?”
גדעון פתח את התקנון.
„סעיף שתים־עשרה, תת־סעיף ג׳: פעילות הגורמת להוצאה עודפת ניתנת לחיוב בהתאם להיקף השימוש.”
„אנחנו לא גורמים להוצאה. אנחנו מייצרים תנועה.”
„התנועה צורכת חשמל.”
יואכים הביט בשלוי.
„את תומכת בזה?”
שלוי אמרה:
„אני חושבת שהחיוב צריך להיות שקוף, שוויוני ומבוסס.”
🔹
יואכים ניסה להעביר את החיוב למשתתפים.
במפגש הבא הסביר שכדי שהמרחב ימשיך לפעול, כל אדם מתבקש להגדיל את „השתתפותו האנרגטית”.
אחת המשתתפות שאלה בכמה.
יואכים אמר:
„אין סכום קבוע.”
האישה שלצדו הוסיפה:
„המלצת המרחב היא מאה ועשרים שקלים נוספים בחודש.”
אדם מן המעגל שאל:
„בנוסף למה שאנחנו כבר משלמים?”
„האנרגיה אינה נוספת. היא מתרחבת.”
„אבל בכרטיס האשראי זה נוסף.”
יואכים ניסה להסביר שהכסף אינו הולך לוועד אלא מאפשר את המשך פתיחת השער.
משתתפת אחרת שאלה:
„ואם לא אשלם?”
„השער לא נסגר בפני איש.”
„אז למה לשלם?”
החדר השתתק.
יואכים אמר:
„כדי שהשער יישאר פתוח.”
„אבל אמרת שהוא לא נסגר.”
יואכים עצם עיניים.
בפעם הראשונה מאז הגיע למגדל, הוא נראה עייף.
🔹
כעבור שבוע התקשר בעל הדירה לגדעון.
„יואכים עוזב.”
„מתי?”
„בסוף החודש.”
„למה?”
„הוא אומר שהבניין חוסם את הפעילות.”
„איך?”
„באופן כספי.”
גדעון פתח את הקלסר.
„ומה אם החוב שנצבר בגין השימוש העודף? הוא משלם?”
„הוא טוען שלא.”
„אז הוא לא עוזב. הוא מפנה את הדירה עם חוב.”
„הוא אמר שהוא יעביר את האנרגיה למקום אחר.”
„העברת האנרגיה אינה מבטלת יתרת חובה.”
„נשאר בדירה ארגז צעיפים,” אמר בעל הדירה.
גדעון פתח את הקלסר.
„שלא יעבירו אותו בינתיים.”
„למה?”
„עד שנברר מה השווי האנרגטי שלו.”