ניצחנו
הבחירות לוועד נקבעו ליום שלישי בשמונה בערב.
בשמונה ורבע הודיע גדעון שהאספה תיפתח בשמונה בדיוק.
„לפי איזה שעון?” שאלה שושנה.
„לפי ההזמנה.”
„בהזמנה כתוב שמונה.”
„נכון.”
„עכשיו שמונה ורבע.”
גדעון הביט בשעונו.
„אנחנו עדיין בשלב ההתכנסות.”
שָׁלְוִי עמדה ליד דלת חדר הדיירים וחילקה בקבוקי מים קטנים.
על כל בקבוק הודבקה מדבקה:
שלוי — ועד שמקשיב
גדעון הביט בבקבוקים.
„אסור לחלק מתנות ביום הבחירות.”
„אלה מים.”
„מים הם טובת הנאה.”
„גם המזגן.”
גדעון הסתכל אל המזגן.
„המזגן שייך לרכוש המשותף.”
„אז גם המים. קניתי אותם מתקציב המטה.”
„למטה אין תקציב.”
„עכשיו אתה מבין למה צריך שינוי.”
🔹
במשך כל השבוע התנהל במגדל מסע בחירות.
גדעון תלה בלובי דף ובו רשימת הישגיו:
טיפול בדלת החניון
הסדרת נושא היונים
צמצום חריגות בחדר האשפה
שמירה על רציפות שלטונית
מתחת לרשימה הוסיף:
הניסיון אינו הבטחה. הוא פרוטוקול.
שלוי פרסמה סרטון קצר שבו הלכה בלובי ואמרה:
„ועד הוא לא אדם אחד. ועד הוא כולנו.”
בסוף הסרטון הופיע יואב מאחוריה, מחזיק שתי שקיות מהסופר ומחפש את המפתח.
גדעון ביקש להסיר את הסרטון משום שצולם בשטח משותף ללא אישור.
שלוי השיבה שהלובי שייך לכולם.
גדעון השיב שדווקא משום כך אי אפשר שכל אחד יצלם בו.
שלוי כתבה:
בדיוק.
ההודעה זכתה לשלושים ושבעה סימני אגודל.
גדעון פרסם הבהרה בת ארבעה עמודים.
היא זכתה לסימן אגודל אחד.
זה היה הוא.
🔹
אלון מהפנטהאוז נפגש עם שני המועמדים בנפרד.
לגדעון אמר:
„חשוב לי רק לדעת שהוועד הבא יבחן בחיוב את האפשרות למעלית ישירה לפנטהאוז.”
„אין אפשרות למעלית ישירה.”
„לכן אמרתי לבחון.”
לשלוי אמר:
„אני לא מבקש הבטחה. רק מחויבות לבחינה רצינית.”
„יש כבר מעלית עד הפנטהאוז.”
„היא עוצרת בדרך.”
„רק כשמישהו מזמין אותה.”
„בדיוק. זו הבעיה בגישה ציבורית.”
ציון דרש משני המועמדים להתחייב כי על לוח הכניסה יתווסף הכיתוב:
הוקם על אדמת משפחת לוי
גדעון אמר שהדבר יחייב הצבעה.
שלוי אמרה שזה ראוי לבחינה.
ציון הודיע שהוא עדיין מתלבט, אבל יש מועמדת אחת שמכירה בהיסטוריה ומועמד אחד שהיה רוצה להקים ועדת שילוט.
נועם לא התלבט.
הוא לא היה בעל דירה ולכן לא הייתה לו זכות הצבעה.
בכל זאת, יום לפני הבחירות, קיבל הודעה משלוי:
שמחים שאתה איתנו.
כעבור שעה קיבל הודעה מגדעון:
תודה על תמיכתך בהמשך הניהול האחראי.
נועם כתב לשניהם שאינו תומך באיש.
שלוי ענתה:
מכבדת. זו בדיוק הרוח שלנו.
גדעון ענה:
רשמתי.
🔹
בשמונה וחצי פתח גדעון את האספה.
„נוכחים ארבעים ושניים בעלי דירות, אחד עשר מיופי כוח, שלושה שוכרים שסירבו לצאת, וסמיר.”
„אני במשמרת,” אמר סמיר.
„לכן ציינתי אותך בנפרד.”
„גם אני במשמרת,” אמרה מיטל, שישבה ליד הדלת עם מחשב נייד.
„את מטעם חברת הניהול.”
„לכן לא ציינת אותי בכלל?”
גדעון דפדף בדפים.
„את מופיעה תחת גורמים מקצועיים.”
שושנה הרימה יד.
„אני יכולה להיות גורם מקצועי?”
„באיזה תחום?”
„מידע.”
„לא.”
„אז למה כולם מתקשרים אליי לפני שהם מתקשרים אליך?”
גדעון סגר את הקלסר.
„נעבור להצגת המועמדים.”
„מי מתחיל?” שאלה שלוי.
„לפי התקנון, המועמד המכהן.”
„יש סעיף כזה?”
„יש נוהג.”
„ממתי?”
„מהפעם הקודמת.”
„גם אז אתה היית המכהן.”
„נכון. לכן יש רציפות.”
🔹
גדעון נעמד מול הדיירים.
„שכנים יקרים. בשנים האחרונות ניהלתי את הבית המשותף באחריות, במסירות וללא תמורה.”
„יש לך חניה של הוועד,” אמר מישהו מאחור.
„אין חניה של הוועד.”
„אז למה כתוב עליה ועד?”
„כדי שלא יחנו בה.”
„מי?”
„מי שאינו ועד.”
גדעון המשיך.
„עברנו יחד תקלות, הצפות, סכסוכים, שתי החלפות של חברת ניקיון ואירוע אחד שהוגדר בטעות ככת.”
„לא בטעות,” אמרה שושנה.
„הם היו שוכרים כחוק.”
„אז למה הם היו לבושים כולם בלבן?”
„זה לא נושא הבחירות.”
„אצלם כבר בחרו מנהיג.”
גדעון הרים את קולו מעט.
„אני מבקש לסיים. ועד אינו תחרות פופולריות. ועד הוא אחריות. לפעמים צריך לומר לדיירים דברים שהם אינם רוצים לשמוע.”
„את זה אתה עושה מצוין,” אמר יואב.
שלוי הסתובבה אליו.
„מה?”
„אמרתי שהוא מנוסה.”
🔹
שלוי נעמדה.
„אני רוצה להתחיל בתודה לגדעון.”
גדעון הנהן בחשד.
„באמת. הוא השקיע בבניין הזה יותר זמן מכל אחד אחר.”
„כי אין לו עבודה,” לחשה שושנה.
„שושנה,” אמרו שלושה אנשים יחד.
שלוי המשיכה.
„אבל הגיע הזמן שוועד הבית יפסיק להיות כתובת אחת ויהפוך לבית של כולנו.”
גדעון רשם משהו.
„מה אתה כותב?” שאלה.
„בית של כולנו. לבדוק משמעות משפטית.”
„אין לזה משמעות משפטית.”
„אז למה אמרת?”
„כי יש לזה משמעות אנושית.”
גדעון הוסיף עוד שורה.
„לבדוק גם את זה.”
שלוי חייכה אל הדיירים.
„אני מתחייבת לשקיפות, לשיתוף ולמענה בתוך זמן סביר.”
„כמה זמן?” שאל ציון.
„תלוי בנושא.”
„אז גם עכשיו אין זמן סביר.”
„ציון, אני רק אומרת—”
„אני מחכה שבע שנים לתיקון באיטום.”
מיטל הרימה את הראש מהמחשב.
„הפנייה נסגרה.”
„המים עדיין נכנסים.”
„נכון. אבל הפנייה סגורה.”
🔹
לאחר הנאומים הוציא גדעון את הקלפי מארון חדר הדיירים.
זו הייתה קופסת מתכת אפורה עם חריץ למעלה ושלושה מנעולים.
„למה שלושה?” שאל נועם.
„כדי למנוע פתיחה בידי אדם יחיד.”
„למי יש מפתחות?”
„לי, למיטל ולנציג ציבור.”
„מי נציג הציבור?”
גדעון הביט ברשימה.
„סמיר.”
סמיר הרים גבה.
„יש לי מפתח?”
„נמסר לך במעטפה לפני חודש.”
„המעטפה שכתוב עליה לא לפתוח?”
„כן.”
„שמתי אותה באבדות ומציאות.”
כולם ירדו ללובי.
במגירת האבדות ומציאות נמצאו: משקפי שמש, מוצץ, מטען ישן, נעל שמאל, שלושה שלטים לחניה ומעטפה סגורה.
גדעון פתח אותה.
בפנים היה פתק:
מפתח הקלפי נמצא אצל נציג הציבור.
כולם הביטו בסמיר.
„אולי הייתה עוד מעטפה,” אמר.
🔹
במשך עשרים דקות חיפשו את המפתח.
לבסוף שושנה הוציאה אותו מתיקה.
„למה הוא אצלך?” שאל גדעון.
„סמיר נתן לי.”
„למה?” שאל סמיר.
„אמרת לי לשמור.”
„אמרתי לך לשמור על הדלפק עד שאני חוזר.”
„אז שמרתי גם על מה שהיה עליו.”
„למה לא אמרת קודם?” שאל גדעון.
„לא שאלתם אם המפתח אצלי. שאלתם איפה הוא.”
„ואיפה הוא היה?”
„אצלי.”
„זה בדיוק מה ששאלנו.”
„לא. שאלתם איפה הוא. לא אצל מי.”
שלוי לחשה ליואב:
„אל תגיב.”
„לא התכוונתי.”
„ראיתי שהתכוונת.”
🔹
ההצבעה החלה.
ואז התברר שרשימת בעלי זכות ההצבעה כוללת את מר וגב׳ כהן מקומה תשע, שעברו לפני שנתיים; את חברת „פסגאון נכסים 2018 בע״מ”; ואת נועם.
„אני שוכר,” אמר נועם.
גדעון בדק.
„אתה רשום כבעלים.”
„איך?”
„כנראה בעקבות התאמת השיוך.”
„זו הייתה הטעות מהיום שעברתי לכאן.”
„המערכת זכרה.”
„אז אני יכול להצביע?”
„לא.”
„אבל אני ברשימה.”
„הרשימה אינה מקנה זכות.”
„אז מה היא עושה?”
„מסדירה את מי שצריך לבדוק אם יש לו זכות.”
באותו רגע דרשו כל השוכרים להצביע.
„אנחנו גרים כאן,” אמרה דיירת מקומה שש.
„אבל אינכם בעלי הנכס,” אמר גדעון.
„הבעלים שלי גר בטורונטו. הוא לא יודע איפה חדר האשפה.”
„הוא בעל זכות ההצבעה.”
„הוא חושב ששלוי זו חברת הניהול.”
שלוי אמרה:
„אני מוכנה לשמוע את קולם של השוכרים.”
„אבל לא לספור אותו,” אמר גדעון.
„לא אמרתי לספור.”
„אז למה לשמוע?”
„כדי שישמעו.”
ציון נאנח.
„פעם מי שגר בבית היה בעל הבית.”
נועם הסתכל עליו.
„גם אצלך גרים שוכרים.”
„נכון. אבל הם גרים בדירות שלי.”
🔹
אחרי שעה נסגרה הקלפי.
גדעון, שלוי ומיטל ספרו את הקולות.
שלושים ושמונה לגדעון.
שלושים ושמונה לשלוי.
„יש תיקו,” אמרה מיטל.
„לא יכול להיות,” אמר גדעון.
„למה?” שאלה שלוי.
„יש שבעים ושבעה פתקים.”
„שלושים ושמונה ועוד שלושים ושמונה זה שבעים ושישה,” אמר נועם.
מיטל הרימה פתק נוסף.
עליו נכתב:
סמיר
כולם הסתכלו עליו.
„אני לא הצבעתי,” אמר.
„אין לך זכות,” אמר גדעון.
„לכן לא הצבעתי.”
שושנה הרימה יד.
„אני כתבתי סמיר.”
„למה?” שאל גדעון.
„כי הוא היחיד שנמצא כאן תמיד.”
„אבל הוא לא מועמד.”
„גם שלוי לא הייתה מועמדת לפני חודשיים, ותראה איפה אנחנו.”
הפתק נפסל.
התיקו נשאר.
🔹
בחצות הציעה מיטל פתרון.
„יו״ר משותף.”
„אין דבר כזה,” אמר גדעון.
„אפשר ליצור.”
„זה לא מופיע בתקנון.”
„גם קבוצת ‘לא כולל שושנה’ לא מופיעה בתקנון,” אמרה שושנה, „והיא פעילה מאוד.”
שלוי הציעה שגדעון יישאר יו״ר והיא תמונה ל„ממונה על שקיפות, שיתוף והתחדשות”.
„ממונה מטעם מי?” שאל גדעון.
„מטעם הדיירים.”
„אילו דיירים?”
„שלושים ושמונה.”
גדעון חשב.
„בלי סמכות חתימה.”
„עם גישה למסמכים.”
„למסמכים שאאשר.”
„ולפרוטוקולים.”
„לאחר אישור.”
„ולקבוצת הוועד.”
גדעון שתק.
זו הייתה הדרישה הקשה ביותר.
בסוף הושג הסכם.
גדעון נשאר יו״ר הוועד.
שלוי מונתה ליו״ר הוועדה לשקיפות, שיתוף והתחדשות קהילתית.
יואב מונה בטעות לממלא מקומה.
ציון קיבל התחייבות לבדוק את נושא שלט המייסדים.
אלון קיבל פגישה לבחינת המעלית הישירה.
השוכרים קיבלו זכות להשתתף בדיונים שבהם אין הצבעה.
בשעה אחת עשרה בבוקר למחרת פרסם גדעון הודעה:
הבחירות הסתיימו בהבעת אמון מחודשת בהנהגת הוועד.
דקה לאחר מכן פרסמה שלוי:
הדיירים בחרו בשינוי.
שושנה העבירה את שתי ההודעות לכל הקבוצות וכתבה:
מזל טוב לכולם. יש לנו שני ועדים.
סמיר הביט בטלפון.
„שלושה,” אמר.
„מה שלושה?” שאל נועם.
סמיר הראה לו קבוצה חדשה.
ועד עובדי המגדל
בקבוצה היו שני חברים.
סמיר ומיטל.
„מי פתח?” שאל נועם.
„מיטל.”
„למה?”
סמיר משך בכתפיו.
„היא אומרת שלא הכול צריך לעבור דרך אדם אחד.”