ברור שכן. קיבלנו תעודה
המעטפה הייתה עבה מדי.
לוגו רשמי.
חותמת גדולה.
"למסירה אישית".
אפי נכנס בחיוך רחב.
רחב מדי.
“קיבלנו.”
הוא מניח על השולחן.
פותח בזהירות.
מוציא.
דף עבה.
נייר מכובד.
“תעודת הוקרה.”
שקט.
אפי מקריא:
“על תרומה משמעותית להבנה והבניית תהליכים מערכתיים בשדה האכיפה.”
שתיקה.
🔹
אור:
“מה זה אומר?”
אפי:
“זה אומר שזה עבד.”
יוסי לוקח.
קורא במהירות.
קורא שוב לאט.
תמי:
“דף אחד?”
אפי מחייך. צופן סוד.
“לא.”
הוא שולף עוד.
ועוד.
מציץ בשם ומגיש.
“גם אני קיבלתי,” מתפלא רונן.
אפי מקריא:
“חשבנו שיהיה נכון לציין תרומה אישית.”
כל אחד מקבל.
שקט קצר.
🔹
רונן מביט בדף שלו.
“זה חזק,” הוא אומר.
“יש פה אישור.”
יוסי מרים מבט.
“אישור למה?”
רונן:
“שזה נכון.”
אור:
“שמה נכון?”
רונן:
“שזה עובד.”
יוסי מביט בתעודה.
“זה סוג של תעודת יושר,” הוא אומר.
שקט קצר.
אור:
“זה אותו משפט לכולם.”
תמי:
“רק השם שונה.”
רונן:
“גם הפונט.”
אפי כבר קדימה.
“צריך למנף את זה.”
שקט.
“אני חושב על כתבה.”
יוסי:
“על מה?”
“עלינו.”
שיבולת:
“איפה?”
“משהו רציני. טכנולוגיה. מגזין.”
כעבור רגע הוא כבר מקריא:
“מערכת ישראלית משנה את פני האכיפה באמצעות בינה התנהגותית.”
שקט.
🔹
יוסי מביט בתעודה.
“אבל…” הוא אומר בשקט,
“מה היא שינתה?”
אפי:
“היא כבר משנה.”
אור מניח את הדף מתחת למקלדת.
תמי מקפלת.
מכניסה לתיק.
רונן מיישר.
מביט.
מהנהן.
שיבולת מצלמת.
כבר שולחת.
יוסי מקפל בזהירות.
מכניס לתיק.
שלווה שקטה.
כאילו—
המגנומטר לא צפצף.
🔹
ערב.
בית.
קיר.
מסמר כבר בפנים.
יוסי על הסולם.
פטיש ביד.
התעודה מיושרת.
הוא מתרחק חצי צעד.
מודד בעין.
🔹
דלת נפתחת.
מלכה נכנסת.
נעצרת.
מביטה.
“מה זה?”
יוסי, בלי לרדת:
“תעודת הוקרה.”
שתיקה.
“למה זה פה?”
“זה מהעבודה.”
“זה לא נכנס לסלון.”
יוסי עוצר.
לא יורד.
“גם רופאים תולים דיפלומה.”
שתיקה.
מלכה:
“רופאים עושים משהו.”
יוסי מזיז קצת את התעודה.
“גם זה… עבודה.”
אחרי רגע, מוסיף:
“זה מהמשטרה.”
מלכה יורה:
“אז שיתנו לך אזיקים גם.”
שתיקה.
הוא יורד מהסולם.
התעודה בידו.
על דלת המקרר —
ציור של יעלי.
🔹
לילה.
חדר שינה.
התעודה מונחת על השידה.
לא תלויה.
יוסי שוכב.
עוצם עיניים.
אולם רחב.
אלקלעי עומד.
דרגות.
דגל ישראל על הקיר.
“מאושר,” הוא אומר בקול סמכותי.
