כשהקול נשאר
המשרד התכנס בעצמו.
לא בהחלטה.
כמו אחרי רוח שעברה כאן לא מזמן—
והסיטה דברים ממקומם.
על השולחן — כוס קפה.
לא נוגעים בה.
תמי מזיזה עכבר.
המסך מתעורר.
לא משתנה כלום.
רונן מול המקלדת.
היד מונחת.
לא מקליד.
יוסי מביט בשורה.
לא מתקן.
הדי שיחה מרוחקים.
גוועים.
🔹
מהמטבחון— רדיו.
נשכח דולק.
גיטרה נכנסת.
רכה.
עגולה.
ואז קול.
נמוך.
מחוספס.
מלטף.
לא חזק.
אבל ממלא.
“יש שיר שלא נגמר
גם כשכולם כבר הלכו…”
יוסי מרים את הראש לאט.
המילים עוברות דרכו—
כאילו היו שם קודם.
והוא מצטרף, בשקט:
“ניחוח דק נשאר
כשהם הלכו…”
הוא נשאר על המילה.
נותן לה להיסגר לבד.
🔹
שיבולת מרימה ראש.
מקשיבה.
“זה לאונרד כהן,” היא אומרת.
“השיר ההוא.”
יוסי לא עונה.
רק ממשיך.
שיבולת מביטה קדימה.
לא עליו.
“אמא שלי הייתה שומעת אותו בזמן הטיפולים.
כימותרפיה.”
שקט אסוף.
“היא אמרה שזה לא עצוב.”
שיבולת מחפשת.
“שזה מחזיק.”
עוד רגע.
“זה גם היה יפה.”
תמי לא זזה.
רונן מביט בשולחן.
הרדיו ממשיך.
יוסי, כמעט בלחש:
“זה מתחיל נכון—
ולא מגיע…”
🔹
רונן פוקח עין.
מקשיב.
“מאיפה אתה מכיר את זה?” הוא שואל.
יוסי מושך בכתפיים.
“לא יודע…”
עוצר.
“שמעתי את זה פעם.
בתל אביב. רחוב קטן.
לא היו הרבה אנשים.”
רונן מרים מבט.
“ליד שוק הפשפשים,” הוא אומר.
“בחצר מאחורה.”
יוסי מחייך בפליאה.
“כן.”
שקט.
“קו התפר,” אומר רונן.
“להקה.”
“כבר היו שרים איתנו.”
הרדיו ממשיך לנגן.
“לא נגענו בזה כמעט,” הוא מוסיף.
“הסולן רצה להרים.”
עצירה.
“אני ביקשתי להוריד.
זה עבד יותר שקט.”
יוסי מביט בו.
רונן ממשיך, כמעט לעצמו:
“לא הייתי מתופף כזה.
הייתי שומר מקום.”
שיבולת מביטה בו אחרת עכשיו.
“אז למה הפסקת?” היא שואלת.
רונן לא ממהר.
“זה נהיה מדויק מדי.”
עצירה.
“הבנתי שאני שומע משהו שאחרים לא.”
עוד רגע.
“פשוט קמתי והלכתי.”
השקט מתיישב.
יוסי מוריד את העיניים.
תמי מביטה במסך.
לא קוראת.
הרדיו עדיין מנגן.
יוסי מצטרף שוב.
קצת יותר נמוך.
הפעם— עוצר באמצע.
🔹
טלפון רוטט על השולחן.
אף אחד לא נוגע.
הוא מפסיק לבד.
הרדיו ממשיך עוד רגע— ואז שקט.
יוסי מניח את הידיים.
לא על המקלדת.
ומקשיב.
