אותיות מנצפך.
"שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים"
בשפה העברית קיימות עשרים ושתים אותיות.
בחמש מתוכן, מבחינים בין מצב "פתוח" למצב "סתום".
מצב פתוח - כאשר האות משובצת בתחילת המילה או באמצעה.
מצב סתום - כאשר האות משובצת בסוף המילה.
חמש האותיות הללו מכונות מנצפ"ך: (מ-ם, נ-ן, צ-ץ, פ-ף, כ-ך).
"מנצפך - צופים אמרום"
במסכת שבת בתלמוד, מובאת האימרה "מנצפך - צופים אמרום".
צופים אלו הנביאים.
ממבט ראשון נראה שהכוונה היא שהנביאים "המציאו" את האותיות הללו (או ליתר דיוק את פיצול המצבים).
ברם, התלמוד שם מבאר, כי אותיות אלו היו מאז ומעולם, אלא שהם נשכחו, והנביאים החזירום לשפה.
אבל, מי הן שנשכחו? הפתוחות או הסתומות?
לדעה אחת - נשכחו הסתומות (הסופיות), והוחזרו ע"י הנביאים.
לדעה אחרת - נשכחו הפתוחות, והן אלה שהוחזרו ע"י הצופים.
"מ"ם וסמ"ך שבלוחות - בנס היו עומדין"
התלמוד אף מביא את דברי רב חסדא: "מ"ם וסמ"ך שבלוחות - בנס היו עומדין".
כלומר, מכיוון שכתב הלוחות, חקוק היה משני העברים (כנאמר: לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים), הרי שהחלק הפנימי של האות "ס" - החקוקה מכל עבריה - אינו יכול לעמוד ללא נס. (אגב, האזכור הראשון של האות ס - מופיע בדיבר השני "לא תעשה... פסל".)
ומה בדבר האות מ? איזו מהן עמדה בנס? הפתוחה (מ) או הסתומה (ם)? (אגב, האזכור הראשון של צמד האותיות "מם" - מופיע בדיבר הראשון "אנכי ה'... מארץ מצרים".)
טוב, אז ברור שהכוונה היא לסתומה - שהרי רק היא חקוקה מסביב.
אז מדוע לא טרח רב חסדא לציין זאת?
על כך עונה רש"י, כי האות מ הפתוחה, כלל לא הייתה כתובה בלוחות. אלא, נכתב "םארץ םצרים".
כתיבה כזו מצאנו גם בספר ישעיה בפסוק "לְםרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ" (במילה "למרבה" שובצה האות ם בתחילה התיבה).
תשר"ק
בתפילת מוסף של שבת, משובץ פיוט המבוסס על אותיות א"ב בסדר הפוך (תשר"ק):
"תכנת שבת רצית קרבנותיה צוית פקודיה.. וגם האוהבים דבריה גדולה בחרו אז", ומיד אחר כך (לאחר המילה "אז"), שובצו גם האותיות מנצפך: "מסיני נצטוו ציוויי פעליה כראוי".
מנצפך או כמנפץ?
אם בסדר האותיות עסקינן, אז למה בעצם מנצפ"ך ולא כמנפ"ץ? הרי האות כ קודמת לכל היתר?
על כך משיבים בעלי התוספות, כי מילת "מנצפך" היא נוטריקון "מן צופים", ובכך היא מדגישה שהנביאים (הצופים) הם שחידשו אותן.