מה רמזה התורה במילה "הנופל"?
כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ
רש"י מסביר: "ראוי זה ליפול, ואף על פי כן לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב."
כלומר: ייתכן שהנופל היה ראוי מלכתחילה למות כך, אבל עליך מוטלת החובה להישמר שלא יקרה הדבר דרכך.
אבל מה בפסוק עצמו רומז לכך שהאדם הזה היה "ראוי ליפול"?
רמז ראשון – לשון הווה
התורה מכנה אותו "נֹפֵל" עוד לפני שנפל בפועל. אולי זה מלמד שזהו גורלו.
אבל מצאנו דוגמה דומה בפסוק: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים... יוּמַת הַמֵּת" (דברים יז, ו) - עוד לפני שהומת בפועל, כבר נקרא "מת". משמע שאין הכרח.
רמז שני – "נופל" במקום "אדם"
אפשר לחשוב שהכינוי "נופל" עצמו (במקום אדם) מגלה על מהותו - זה מי שעתיד ליפול.
אבל גם זה אינו ייחודי, שהרי גם שם נאמר "המת" ולא "האדם".
רמז שלישי – הה"א הידיעה
כאן החידוש הגדול: התורה אומרת "הנופל" ב'הא הידיעה' כאילו כבר דובר עליו קודם, בעוד שמעולם לא הוזכר.
בפסוק "יומת המת" - זה מובן, שהרי הוא כבר הוזכר בפסוק הקודם ("וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ ... וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ").
אבל כאן לא הוזכר דבר - ולמה נאמר "הנופל"?
מכאן דרשו חז"ל: זה נודע מראש - אותו אדם שנגזר עליו ליפול.
תוספת מפתיעה – פענח רזא
במבט ראשון נראה שה"פענח רזא" הולך באותו כיוון של הרמז הראשון.
הוא כותב: "כי יפול הנופל - הנפל חסר כתיב, שיהא משמע לשון עבר, כדאמר גבי כלב כבר נד ולד."
לכאורה: כתיב חסר = לשון עבר.
אבל כשמעיינים בהמשך דבריו - מבינים אותם באופן אחר:
כוונתן במילים "לשון עבר" אינה "עבר בזמן" אלא "עֻבָּר" - נֵפֶל.
ועל כך הביא את הסיפור על האישה ההרה שנבהלה מנביחת כלב, והפילה. כאשר ניסה בעל הכלב לְהַרְגִּיעָהּ, ענתה "כבר נד ולד" - כלומר, העובר כבר נד ממקומו ונפל מהרחם.
הווי אומר, "לא תשים דמים בביתך" - לא תגדל כלב רע, שכן מוראו עלול להפיל עוברים.