שמירה על שרשרת הדורות
הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם
היום הזה נהיית לעם - מהי המשמעות?
על פסוק זה, מקשה הגמרא (ברכות ס"ג): וכי באותו היום שנשא משה את נאומו נעשו ישראל לעם? והלא מתן תורה הוא שעשה אותם לעם, והוא ניתן כבר בתחילת ארבעים השנה במדבר, ולא ביום זה שבסופן!
ומתרצת הגמרא: ללמדך שחביבה התורה על לומדיה כאילו היום ניתנה.
ראיה לכך מביאה הגמרא ממצוות קריאת שמע: אדם שקורא את שמע בכל יום שחרית וערבית, ואם אירע שבערב אחד לא קרא - דומה בעיניו כאילו לא קרא קריאת שמע מימיו.
שאלת המגיד מדובנא
מה פשר התחושה הזו? וכי כל הקריאות שקרא עד עתה אינן נחשבות? הרי "אין עבירה מכבה מצווה"! מדוע אפוא נראֶה הדבר כאילו הפסיד את כל אשר עשה?
ועוד, מדוע נאמר הדבר דווקא ביחס לקריאת שמע, ולא לגבי מצוות אחרות כמו ציצית או מזוזה?
משל השרשרת בשדה הקרב
משיב המגיד במשל:
במערכה צבאית, אין כל הלוחמים עומדים סמוך לשר הצבא. אלא השר, מטהו ופקודיו הבכירים עומדים במרחק, ושורת צופים מוצבת בינם לבין הלוחמים. כל צופה מעביר את המסר לחברו - הראשון לשני, השני לשלישי - עד שהדברים מגיעים לשר הצבא וחוזרים ממנו לפקודות הלוחמים.
הצלחת המערכה תלויה ברציפות השרשרת: כל צופה חייב לעמוד קרוב דיו לחברו, כדי שיוכל לשמוע את קולו או לקלוט את סימניו. אם יברח אחד מהם - נקטעת השרשרת, וכל המערך מתמוטט.
החיבור בין הדורות
כך גם בענייננו: במתן תורה הגיעו ישראל למדרגה עליונה. אלא שמדרגה זו לא תשוב בשלמותה עד ביאת גואל צדק. ובינתיים, הזהירה התורה על שמירת הרצף - באמצעות קריאת שמע בכל יום.
כאשר אדם חדל מקריאת שמע אפילו ערב אחד - אין זה "חיסרון נקודתי" בלבד, אלא ניתוק השרשרת כולה. הוא פוגם ברצף שבין הדורות, ולכן נחשב הדבר כחמור ביותר, עד שנראה כאילו לא קרא קריאת שמע מעולם.