וילך: החטא ועונשו

המנגנון האוטומטי של ענישת החוטאים

וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל

פתגם ידוע אומר: "כשאלוקים רוצה להעניש בן-אדם – הוא לוקח לו את השכל."

המשמעות היא, שה' לא חייב להפעיל עונש ישיר. מספיק שהוא מסיר מהאדם את השיקול-דעת הצלול, ואז – האדם בעצמו מדרדר אל העונש.

בפתגם הזה יש גרעין של אמת.
כך מסביר ספר החינוך:

הקב"ה כולו טוב, והוא רוצה רק להיטיב. אבל כשהאדם בוחר לסטות מהדרך הישרה, הוא בעצמו פוגע בכלים שמאפשרים לו לקבל את הטוב.

אפשר לדמות את זה לאדם שהולך בדרך ישרה ובטוחה, משני הצדדים שלה יש גדר קוצים.
אם הוא הולך ישר – לא קורה לו כלום. אבל אם הוא סוטה ונוגע בגדר – הוא נשרט.
אי אפשר לומר שהמלך - שהורה על הצבת הגדר - רצה שהלה ייפגע מהקוצים. זה הוא – שלא שמר על עצמו.

בדיוק כך גם בעבירה: החטא עצמו הוא שפותח את הדלת לפגיעה. לא שהקב"ה רוצה ברעת האדם, אלא שברגע שהאדם מסיר מעליו את ההגנה האלוקית – הרע נכנס מאליו.

חז"ל אמרו: "אין דבר רע יורד מלמעלה."
כל רע שקורה לאדם נובע מכך שהקב"ה מסתיר ממנו את פניו – מסלק את השמירה – עד שהאדם מקבל את העונש המתאים לחטאו. אחר-כך, כשהתיקון נעשה, השמירה חוזרת.

כך מפרש הפסוק: "וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל... וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: הֲלוֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת."

וכבר כתב ספר הכוזרי:
ה' אחד ואינו משתנה. כל השינוי הוא בצד של המקבלים. השם יתברך עושה הכול בחכמה קבועה, והאדם הוא זה שבמעשיו משנה את הדרך שבה הוא מקבל את ההשגחה.