טקס הקהל בבית המקדש וקריאתו המרגשת של אגריפס המלך
מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת
🕊️ תחילה לשון המקור 📜ואחריה ביאור קצר🔍 להבנה בנחת.
📜 לשון המשנה במסכת סוטה
פָּרָשַׁת הַמֶּלֶךְ כֵּיצַד?
מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג, בַּשְּׁמִינִי, בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, עוֹשִׂין לוֹ בִּימָה שֶׁל עֵץ בָּעֲזָרָה, וְהוּא יוֹשֵׁב עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד" וְגוֹ'.
חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה, וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְּגָן, וְהַסְּגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל נוֹתְנָהּ לַמֶּלֶךְ.
וְהַמֶּלֶךְ עוֹמֵד וּמְקַבֵּל, וְקוֹרֵא יוֹשֵׁב.
אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים. וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְ"לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי", זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמְרוּ לוֹ: אַל תִּתְיָרֵא, אַגְרִיפַּס! אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה.
◼️
🔍 ביאור בעברית מדוברת
במוצאי היום הראשון של חג הסוכות – כלומר בלילה שלפני היום הראשון של חול המועד – פעם בשבע שנים, אחרי שנת השמיטה, היה נערך טקס מיוחד בבית המקדש שנקרא מצוות "הקהל".
באותה הזדמנות היו מקימים בימה גדולה מעץ בעזרת הנשים, והמלך היה עולה לשבת עליה. כך נאמר בתורה: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד" וכו'.
ספר התורה שהיה מונח בקודש (זה שכתב משה רבנו בעצמו), היה עובר בטקסיות מאדם לאדם:
השמש היה לוקח את הספר ונותן לגבאי, הגבאי לסגן הכהנים, הסגן לכהן הגדול, והכהן הגדול למלך.
המלך היה עומד כדי לקבל את הספר – ואז יושב וקורא מתוכו. יושב - מפני כבוד המלכות.
בימי אגריפס המלך (שהיה ממוצא גרים), הוא נהג אחרת: הוא לא רק עמד לקבל את ספר התורה, אלא גם קרא מתוכו בעמידה – כדי לכבד את התורה עצמה. חכמים שיבחו אותו מאוד על כך.
אבל כשהגיע לפסוק "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי" – פסוק שמדבר על כך שמלך ישראל חייב להיות ממוצא יהודי טהור – עיניו של אגריפס התמלאו דמעות, כי הבין שהוא עצמו בעצם לא ראוי למלכות.
כל העם שנכח שם קרא אליו: "אל תפחד, אגריפס! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!"
(וחכמים סיפרו על זה, שהעם החניף לו מתוך חשש "שלום המלכות" – ועל כך נענשו ישראל, מפני שהחנופה הזאת הייתה חטא חמור).