נצבים: אל תאמר 'דְּבָרַי הוּצְאוּ מֵהֶקְשֵׁרָם'

בלי טריקים ובלי שטיקים

וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת

כשהשביע משה רבנו את בני ישראל על קיום הברית, ידע שעלולים הם להישבע באופן ערמומי.

מהי שבועה ערמומית?
שבועה, שמנוסחת בצורה שנראית מחייבת,
אבל בלבו, יודע הנשבע - כי מילה מסוימת בנוסח, מְחַלֶּצֶת אותו מההתחייבות.

הגמרא מביאה דוגמה לכך:

🕊️ תחילה לשון המקור 📜ואחריה ביאור קצר🔍 להבנה בנחת.

📜לשון הגמרא

הַהוּא גַּבְרָא, דַּהֲוָה מַסִּיק בְּחַבְרֵיהּ זוּזֵי. אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אָמַר לֵיהּ לַלֹּוֶוה: זִיל פְּרַע לִי. אָמַר לֵיהּ:  פְּרַעְתִּיךָ. אָמַר לֵיהּ רָבָא: אִם כֵּן, זִיל אִישְׁתַּבַּע לֵיהּ דִּפְרַעְתֵּיהּ.

אָזַל וְאַיְתִּי קַנְיָא, וְיָהַב זוּזֵי בְּגַוֵּיהּ, וַהֲוָה מִיסְתַּמִּיךְ וְאָזִיל וְאַתִּי עֲלֵיהּ לְבֵית־דִּין. אָמַר לוֹ לַמַּלְוֶוה: נְקוֹט הַאי קַנְיָא בְּיָדְךָ.
נָסַב סֵפֶר תּוֹרָה, וְאִישְׁתַּבַּע דְּפַרְעֵיהּ כָּל מַה דַּהֲוָה לֵיהּ בְּיָדֵיהּ.

הַהוּא מַלְוֶה רָגַז, וְתַבְרֵיהּ לְהַהוּא קַנְיָא, וְאִישְׁתַּפּוּךְ הַנְהוּ זוּזֵי בְּאַרְעָא, וְאִישְׁתַּכַּח דְּקוּשְׁטָא אִישְׁתַּבַּע...

◼️

🔍 ביאור בעברית מדוברת

היה אדם אחד שתבע את חברו שיחזיר לו כסף שהלווה לו. שניהם באו לבית הדין של החכם רבא.
המלווה אמר ללווה: "תשלם לי את מה שאתה חייב."
אמר הלווה: "כבר שילמתי לך."
אמר רבא: "אם כך – לך ותישבע שאכן פרעת."

מה עשה הלווה הרמאי?
הלך, לקח קנה חלול, והכניס לתוכו את כל המטבעות שהיה חייב. אחרי זה היה נשען עליו כאילו זה מקל הליכה, והגיע ככה לבית הדין. 
כשהגיע הרגע להישבע, אמר ללווה: "תחזיק לי רגע את המקל הזה, כדי שאוכל להרים את ספר התורה ולהישבע."
הוא לקח את ספר התורה ונשבע: "החזרתי לך את כל מה שהייתי חייב."
ובעצם, במילים האלו הייתה לו תחבולה: הרי המקל עם המטבעות כבר ביד של המלווה, אז אפשר לומר שבאותו רגע הוא "קיבל" את הכסף.

המלווה, שידע שהשני משקר, התרגז מאוד ושבר את המקל. 
פתאום התפזרו המטבעות על הרצפה – ונמצא שבאמת הוא "נשבע אמת"...

לכן, כאשר בית הדין משביעין את מי שחייב שבועה, הם מדגישים לו, שאין השבועה מסתמכת על  דעתו וכוונותיו הנסתרות, אלא על דעת הדיינים ובית הדין.

כך עשה גם משה, ואמר לבני ישראל:
הֱווּ יוֹדְעִים, שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם, אֶלָּא עַל דַּעְתִּי וְעַל דַּעַת הַמָּקוֹם (הקב"ה), שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם" וְגוֹ' (כלומר לא עם כוונה המסתתרת בלבכם לבדכם).

(מעובד עפ"י מדרש עין יעקב)