לך לך: ראיון מרתק עם רועה צאן גלילי

על עבודת המרעה, על אחריות וחמלה ועל מאבקי הנהגה בתוך העדר

וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט

שיחה אישית עם רועה צאן בימינו: על עבודת המרעה, על הסדר והנאמנות שבעדר, על מאבקי הנהגה טבעיים בין כבשים ועיזים, ועל השקט הפנימי שמלמד אותנו משהו על הליכה אל הלא־נודע.

נעים להכיר

שמי יוסף, בן 39, נשוי ואב לשלושה. אני רועה צאן בגליל העליון, מנהל עדר של מאות כבשים ועיזים. גדלתי בקיבוץ, ודווקא אחרי שירות צבאי ביחידה טכנולוגית הרגשתי שאני רוצה משהו פשוט יותר – לחיות בקצב האדמה והטבע.

מה בעצם אתה עושה בפועל?

העבודה מתחילה בזריחה: לוקחים את העדר אל השטח, דואגים שיגיע למקורות מים, עוקבים אחרי מצב הבריאות של כל חיה, ומזהים אם יש מי שנראית חלשה או פצועה. אני הולך איתן, לפעמים קילומטרים רבים, עד שהן שבעות. בערב חוזרים לדיר, נותנים מזון יבש, מטפלים בחולות ושומרים על ביטחון.

מה הביא אותך לעסוק ברעיית צאן?

אולי זה מפתיע – דווקא הרצון בחופש. אין "בוס" מלבד מזג האוויר, ואין מערכת שעות. אתה והעדר – זה עולם שלם. יש בזה גם אחריות עצומה: כל כבש שאתה מאבד – זה כאב לב, כאילו איבדת חבר.

כמה בעצם אוכלת כבשה או עז ביום?

כבשה בוגרת צורכת בממוצע כ־2–3 ק"ג מזון יבש ביום, עז מעט פחות – סביב 1.5–2 ק"ג. בשטח הן מלקטות עשב ושיחים, ובערב מוסיפים להן תערובת מסודרת. זה הרבה אוכל – לכן עדר גדול דורש שטחים נרחבים או השקעה כלכלית רצינית.

למה כל כך חשובה עבודת הרועה?

כי הצאן לא שורד לבד. הוא תלוי בהנהגה שתכוון אותו, תשמור עליו מטורפים ותוביל אותו למקומות הנכונים. רועה טוב הוא לא רק מנהיג, הוא גם מגן וגם מורה דרך.

איך אתה מסתכל על הריב בין רועי אברהם לרועי לוט?

👈 על סדר:
עדר שלא מתנהל בסדר – מתפזר, רומס שדות, פוגע באחרים. כנראה זה היה שורש הוויכוח – איך מתנהלים עם רכוש גדול.

👈 על נאמנות:
רועה נאמן מבין שהעדר אינו "שלו", אלא פיקדון. יש גבולות, יש שטחים אסורים. מי שמתעלם מהגבול – פוגע גם בבעל הבית וגם בשכנים.

👈 על מאבקי הנהגה:
גם בתוך העדר עצמו יש מאבקים. עזים נוטות ליזום ולעמוד בראש, כבשים יותר נמשכות אחרי הרוב. לפעמים מאבק בין "מנהיגות" שונות בתוך העדר יוצר אי־שקט – והרועה צריך לדעת להרגיע ולהכווין.

מה אפשר ללמוד מזה על החיים?

שצריך לדעת להחזיק קו פנימי גם בתוך מרחב גדול. כמו רועה שמכוון את העדר עם שריקה אחת – כך גם אדם צריך להקשיב ל"קול הפנימי" שלו, ולא ללכת לאיבוד אחרי כל אחד.

ועוד משהו:
רועה צאן חי תמיד עם מידה של אי־ודאות: הוא יוצא בבוקר לשטח ולא תמיד יודע מה יפגוש – מזג האוויר, טורפים, שטח יבש או מרעה ירוק. ובכל זאת הוא הולך עם העדר בביטחון, מתוך ידיעה שהדרך תתברר תוך כדי תנועה.

כך גם אברהם – יוצא "אל הארץ אשר אראך" בלי מפה ברורה. הוא כמו רועה שמוליך את העדר בדרך חדשה: האמון בקול הפנימי והצעדים הקטנים קדימה הם מה שמחזיקים אותו.

מילים וביטויים מהתחום שלך

🔹 גֶּדֶר – לא רק עץ או אבן. זו גבול שמגן על הצאן וגם מלמד אותו לאן מותר ללכת.
🔹 מַקֵּל רוֹעִים – כלי בסיסי אך חיוני: הוא מאריך את היד, מסייע להרחיק חיה מתפרעת, לכוון את הכבשים במסלול, וגם להגן מפני טורפים.
🔹 פעמון עדר – פעמון קטן על צוואר כבשה מובילה. כל שאר העדר לומד ממנה לאן ללכת.

רגע קטן שלא תשכח?

פעם חיפשתי טלה קטן שאבד בתוך היער. כבר חשבתי שטרפו אותו. אחרי שעות של חיפושים שמעתי פכפוך מים – והוא עמד שם ליד הנחל, רועד מקור. כשהרמתי אותו, כל הגוף שלו רעד אבל העיניים שלו הביטו בי בשקט מוחלט. זה היה רגע שבו הבנתי מה זה אחריות אמיתית – להיות הכתף שהכבשה נשענת עליה.

שאלות מקוראים 📬

חיים מחדרה שואל: איך הרועה מזהה אם עז אחת בורחת מהקבוצה?
תשובה: יש "שפת גוף" לעדר. אם אחת בורחת – השאר נהיים חסרי שקט. הרועה מרגיש את זה מיד.

יעל מירושלים שואלת: מה עושים עם הבדידות של שעות ארוכות בשטח?
תשובה: הבדידות מלמדת להקשיב. יש זמן לחשוב, להתפלל, לשיר. לפעמים זה הכי לא בודד – כי אתה מוקף טבע.

אלון מקיבוץ ליד הים שואל: האם כבשים באמת מכירות את הרועה?
תשובה: בהחלט. הן מזהות קול, צליל של צעדים ואפילו ריח. כשמישהו זר נכנס לדיר – הן נלחצות. את הרועה שלהן הן מקבלות בשקט.

רונית מתל אביב שואלת בפליאה: איך מצליחים לשלוט במאות כבשים בלי אמצעים מודרניים?
תשובה: הרבה זה ניסיון, והרבה – אמון. יש כבשה מובילה אחת או שתיים, ואם הן הולכות אחרי הרועה – כולן הולכות.

עלמה מפתח תקווה תוהה: מה קורה אם יש רועים נוספים בסביבה? אין מריבות?
תשובה: שאלה מצוינת!
בשטח הפתוח אכן קורה שלכמה רועים יש עדרים סמוכים. זה עלול להוביל להתנגשות – על שטחי מרעה, על מקורות מים, ואפילו על סדר ההובלה בדרכים.
רועה מנוסה מתמודד עם זה בכמה דרכים:

• תיאום מראש – בקהילות קטנות נהוג לסכם מי יוצא לאיזה שטח, ובאיזה שעות. ממש כמו חלוקת תורים.

• גבולות טבעיים – עמק, גדר אבן, ערוץ נחל – משמשים כ"קו הפרדה" טבעי בין עדרים.

• סימנים אישיים – לכל רועה יש קריאת קול ייחודית או שריקה מסוימת, שהעדר מזהה והולך אחריה. כך גם אם יש ערבוב בשטח, כל חיה חוזרת לשמוע את "המוזיקה" של הרועה שלה.

• מנהיגות בעדר – הכבשה או העז המובילה מכירה את הרועה שלה. אם היא פונה לכיוון מסוים, השאר מצטרפות – מה שמקטין את ההסתברות לערבוב.

• כללים בלתי כתובים – ממש כמו בתקופת האבות, גם היום יש קוד של כבוד: לא נכנסים לשטח שעמית כבר רועה בו, ולא "גונבים מרעה".

ומה לגבי שכר ואפשרויות קידום?

הרועה עוסק בעבודה לא פשוטה, והתגמול הכספי בדרך כלל לא גבוה ביחס להשקעה. יש מי שמנהלים עדרים פרטיים – ואז ההכנסה תלויה ישירות במכירת חלב, גבינות או בשר. אחרים עובדים כשכירים במושבים וקיבוצים. אפשרויות הקידום לא רבות – אלא אם הרועה בוחר להתרחב לתעשיית מוצרי חלב, תיירות חקלאית או חקלאות אקולוגית.

מידע מעניין על הצאן עצמו

כבשים חיות בממוצע 10–12 שנים, ועיזים – לעיתים גם 12–15 שנים. מבחינת גודל: הכבשה לרוב כבדה וגדולה יותר, אבל העז נמרצת וזריזה בהרבה.
חלב עזים ידוע כקל לעיכול יותר מחלב פרה, ובעל טעם ייחודי. בעולם יש תרבויות שלמות שמבוססות עליו – גבינות עזים הן לא מותרות, אלא חלק מהתפריט היומיומי.

לסיום, שאלה אישית

אם היית יכול לשוחח עם רועי אברהם או לוט – מה היית שואל אותם?
יוסף מהרהר:
אולי הייתי שואל – מה אתם מרגישים כשאתם צריכים להיפרד? כי זה לא רק ויכוח על שטח, זו פרידה בין משפחות. רועה יודע כמה קשה להפריד בין כבשים שרגילות ללכת יחד. אולי גם בינינו, בני אדם, זה תמיד כאב להיפרד – אבל לפעמים זו הדרך למצוא מרחב חדש לצמיחה.

📅 בשבוע הבא במדור

למה עוגה חמה מהתנור היא השפה האוניברסלית של הכנסת אורחים?
שרה ממהרת ללוש בצק ולעשות עוגות לאורחים, ואנחנו נפגשים עם קונדיטור בן־זמננו.
מה סוד הקמח והסולת, איך הופך בצק פשוט לעוגה חגיגית, ואילו טיפים מקצועיים יעזרו לכל אחד להצליח במטבח?
וגם – מה מלמד אותנו חום התנור על חיי אמונה ועל הכנסת אורחים אמיתית.

ראיון מיוחד עם קונדיטור – לפרשת וַיֵּרָא.
רוצים לשאול אותו משהו? שלחו ל־parasha.week@gmail.com

🧠 חלק מהטקסט נערך בסיוע כלי כתיבה מבוסס בינה מלאכותית. אם נפלה טעות – זה כנראה הוא, לא המרואיין.