מקץ: לחפש את האמת

ראיון עם חוקר פלילי בכיר על מבחני אמת, גבולות הכוח, אמפתיה וטעויות שמחייבות תיקון

"הֲלוֹא זֹאת אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בָּהּ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בָּהּ"

יוסף מטמין את גביע הכסף באמתחת בנימין, מציב את אחיו במבחן מוסרי עוצר נשימה, ומצליח לחשוף לא רק מי גנב — אלא מי באמת השתנה.
שיחה עם חוקר פלילי בכיר על החקירה שמתחילה בפשע – ומסתיימת בתיקון.

נעים להכיר

שמי אלון פרידמן, בן 49, נשוי ואב לשלושה. אני חוקר פלילי כבר יותר מעשרים שנה.
התחלתי כחוקר מודיעין, עברתי דרך יחידת הונאה ארצית, והיום אני מפקד מערך הכשרות חוקרים צעירים.
במהלך השנים למדתי שהחקירה האמיתית לא מתנהלת רק בחדר עם שולחן ומנורה — אלא בלב האדם.

איך אתה רואה את יוסף החוקר?

יוסף הוא אולי החוקר הראשון בהיסטוריה. הוא לא חיפש הודאה אלא תגובה.
במקום לשאול ישירות — הוא יצר מציאות שתחשוף את האמת דרך ההתנהגות.
הוא לא בדק "מי גנב", אלא האם האחים ישתנו כשנפשם תעמוד שוב במבחן.
זה לב ליבה של חקירה פסיכולוגית חכמה: לא מה האדם אומר, אלא מה הוא עושה כשהוא ניצב מול דילמה מוסרית.

איך נראית חקירה כזו בימינו?

אנחנו משתמשים במונח "מבחן עקיף" – לא שואלים ישירות על המעשה, אלא יוצרים מצב שמזמין את האדם לחשוף מעצמו מידע שהוא לא אמור לדעת.
המטרה היא לבדוק תגובה טבעית, לא תשובה מתוכננת.
חקירה פסיכולוגית טובה לא מנסה “להפיל” את האדם, אלא לחשוף את האמת שבין המילים.

מה הכוונה "מידע שהוא לא אמור לדעת"?

זו אחת הדרכים ליישם את אותו מבחן עקיף.
לדוגמה: נניח שבוצעה פריצה, ובמקום נשארה כפפה בצבע מיוחד.
אם במהלך השיחה הנחקר מזכיר את הצבע מבלי שנשאל עליו – סימן שהוא מכיר פרט שלא פורסם, וייתכן שהיה בזירה.
זה לא “טריק” אלא איתור של ידע פנימי שמגיע רק ממי שהיה שם.
במילים אחרות – אנחנו בודקים לא רק מה אדם מספר, אלא מה הוא יודע בלי שהתבקש לדעת.

האם חקירה נערכת באגרסיביות?

הרבה חושבים שחקירה טובה היא אגרסיבית. זה מיתוס שגוי. חקירה טובה נעשית עם אמפתיה.
האמפתיה היא כלי מקצועי, לא חולשה.
כשאדם חש שמקשיבים לו באמת – הוא מתחיל להקשיב לעצמו.
ואני מוסיף תמיד לחוקרים הצעירים שלי: "אל תשכחו שהצד השני הוא בן אדם. גם כשאתם מבררים את האמת – אל תשכחו את האנושיות."
זו לא ציניות – זו אחריות.

האם אתם משתמשים באמצעים כמו מכונת אמת או בהיפנוזה?

מכונת אמת – כן, אבל בזהירות רבה. היא אינה ראיה בבית משפט, אלא כלי עזר.
היא מודדת תגובות פיזיולוגיות ללחץ, לא אמת. לפעמים אדם נלחץ סתם מפחד, לא כי הוא משקר.
היפנוזה – לא. בארץ היא אסורה לשימוש בחקירות. היא נוגעת באזורים רגישים מדי של התודעה, והגבול בין עיבוד למציאות עלול להיטשטש.

האם קרה לך שגילית שאדם שהורשע — היה בעצם חף מפשע?

כן, פעם אחת – והיא רדפה אותי שנים.
מדובר היה בתיק תקיפה שבו ההרשעה התבססה על עדות יחידה. שנים אחרי כן הגיע מידע חדש – עד ראייה שלא העז לדבר בזמן אמת.
כשנודע לי, לא נחתי. חזרתי לחומרים, בדקתי מחדש, ולבסוף הפרקליטות פתחה את התיק.
האדם זוכה.
הייתי כבר קצין ותיק, אבל לא ישנתי לילה. אתה לומד שיעור כואב בענווה.
האמת היא לא תמיד שם כשאתה חושב שמצאת אותה.

ומה באשר ללחצים בחקירה?

נושא רגיש מאוד.
חקירה נועדה להוציא אמת — לא לשבור אדם.
יש מקומות בעולם שבהם משתמשים בלחץ פיזי, הרעבה, בידוד, השפלה. זה פסול מוסרית וגם לא יעיל: אדם יגיד כל דבר רק כדי שיפסיקו להכאיב לו.
בחקירה הוגנת אנחנו לא מפעילים לחץ גופני או השפלה – רק לחץ של מחשבה.
זה אומר ליצור מצבים שמאתגרים את ההיגיון של הנחקר עד שהוא לא יכול לשמור על סיפור כוזב.
זו מלאכה עדינה מאוד, והיא צריכה להיעשות בכפוף לחוק ובזהירות נפשית.

אם המעצר לא נועד לענות – אז למה יש בו מקקים?

זו שאלה שאני שומע הרבה, וגם אני עצמי לא אדיש אליה.
החוקרים לא אחראים לתנאי המעצר – זה תחום שבידי שב"ס ומשרד לביטחון פנים – אבל זו לא תשובה מספקת.
תא חקירה מלוכלך, עם אור חזק ומעט מדי אוויר, אולי לא נחשב לעינוי – אבל הוא פוגע בכבוד האדם.
כשאדם כלוא בתנאים משפילים, גם אם אין אלימות פיזית – הוא מאבד צלם אנוש, ולפעמים גם את היכולת לשתף פעולה באמת.
חקירה טובה דורשת סביבה נקייה, מאוזנת, שמכבדת את הנחקר.
זה לא “רוך” – זו יעילות מוסרית: רק מי שמרגיש שיש לו ערך – יספר את האמת באמת.

האם כל אדם יכול להיעצר סתם ככה "לבדיקה"?

חוקית – לא.
מעצר הוא כלי קיצוני שמותר רק כשיש חשד סביר לעבירה או סכנה ממשית לשיבוש חקירה.
יש מקרים שבהם מזמינים אדם “לשיחה” בתחנת משטרה, והיא עלולה להפוך לעיכוב בפועל – ולכן תמיד חשוב לדעת את הזכויות שלך.
חקירה הוגנת מתחילה בכבוד לזכויות האדם.

ספר על פיצוח מתוחכם מהשטח

זה היה תיק שוד קטן — חנות מכולת שכונתית, סכום כסף קטן, מצלמות מטושטשות.
החשוד הראשי טען לכל אורך הדרך שאין לו שום קשר.
לא היה נגדו כמעט כלום, אבל משהו בטון שלו היה “יותר מדי רגוע”.

בחקירה השלישית, כשעברנו שוב על סדר הזמנים, הוא אמר פתאום: "רגע, אז אתם אומרים שהשוד היה בשלוש ורבע? מה פתאום, בדיוק אז הייתי אצל הרופא".

אלא שמעולם לא אמרנו לו את שעת השוד.
הפרט הזה היה ידוע רק למי שהיה שם.
השקט שאחרי המשפט הזה היה כמעט מוחשי — הוא עצמו הבין מה קרה.
לא צעקנו, לא איימנו, רק שתקנו.
אחרי כמה דקות הוא אמר בלחש: “זה לא היה אמור לקרות ככה.”

הווידוי הגיע משם.
לא מתוך פחד – אלא מתוך ההבנה שהפה שלו הקדים את ההיגיון.
מאז אני מלמד את החניכים שלי:
בחקירה אמיתית לא מחפשים את הצעקה – מחפשים את הפליטה.

האמת, כשהיא בורחת, לא רצה רחוק.

רגע שלא תשכח

בחור צעיר נחשד בגנבה. כל הסימנים הצביעו עליו.
אבל משהו בעיניים שלו שידר בלבול אמיתי, לא פחד.
בדקתי שוב – ומצאנו שמישהו אחר, חבר שלו, עשה את זה.
כששחררתי אותו הוא אמר: “היית הראשון שהאמין לי.”
מאותו יום אני אומר: עדיף עשרה אשמים חופשיים – מאשר חף מפשע אחד שבור.

מילים וביטויים מהתחום

🔹 מבחן עקיף – בדיקה דרך תגובות ולא דרך שאלה ישירה.
🔹 שפת גוף לא מודעת – תנועות או מבטים שחושפים רגשות אמיתיים.
🔹 פרופיל חקירתי – ניסיון להבין מראש כיצד יגיב אדם במצבי לחץ.
🔹 לחץ קוגניטיבי – יצירת עומס מחשבתי כדי לבחון עקביות סיפור.
🔹 חקירה מתקנת – בדיקה חוזרת לאחר גילוי ראיות חדשות.

שאלות מקוראים 📬

רותי מקריית אונו שואלת: איך אתה מגלה שאדם משקר?
תשובה: אף סימן אחד לא קובע. אני מחפש דפוסים: סיפור לא עקבי, שפת גוף לא טבעית, רגש לא תואם. לפעמים דווקא השקט מסגיר.

יוסי מחיפה שואל: קרה לך שהתברר שאדם הורשע לשווא?
תשובה: כן. וזה הדבר הכואב ביותר שיכול לקרות לחוקר. אתה מבין שהחיים של אדם תלויים בכל מילה שלך, ומתחייב מעתה לבדוק שוב, אפילו כשנדמה שהכול ברור.

דניאל מתל אביב שואל: יוסף “הפליל” את אחיו כדי לחשוף את האמת. זה מוסרי בעיניך?
תשובה: זו שאלה מוסרית עמוקה. לדעתי כן – משום שמטרתו לא הייתה להרוס אלא לרפא.
חקירה מוסרית היא כזו ששואפת לגילוי אמת מתוך חמלה.

לסיום, שאלה אישית

על מה אתה חולם בלילות אחרי כל כך הרבה חקירות?
אלון מחייך:
"לא על עבריינים. על צדק.
אני חולם ליום שבו נצטרך פחות חקירות, כי אנשים יספרו את האמת מעצמם.
ובינתיים – אני ממשיך לחקור, לא רק כדי להוכיח אשמה, אלא כדי למצוא את הניצוץ האנושי גם אצל מי שטעו.
יוסף לימד אותנו דבר גדול: האמת שווה הכול – אבל היא לא שלמה בלי רחמים."

📅 בשבוע הבא במדור:

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" – רגע אחד של התקרבות, אחרי שנים של שתיקה ופצע פתוח.
המילים כמעט לא נאמרות – אבל המבט מספר הכול.

ראיון נדיר עם צלם תיעודי שמקדיש את חייו ללכוד בעדשה רגעי פיוס:
האח שנפגש עם אחיו אחרי נתק, לוחמים לשעבר שחולקים חיבוק, דמעות של אמת בשקט מוחלט.
איך מצלמים את הרגע שבו אדם מתקרב לאדם?
איך נראית סליחה מנקודת המבט של מצלמה?
ומה למד צלם שעומד מול פיוסים – על הלב האנושי שלנו?
🎞️ אל תפספסו – סיפור אחד של אור, בשבוע של "ויגש".

רוצים לשאול אותו משהו? שלחו ל־ parasha.week@gmail.com

🧠 חלק מהטקסט נערך בסיוע כלי כתיבה מבוסס בינה מלאכותית. אם נפלה טעות – זה כנראה הוא, לא המרואיין.