אמינות וסימוכין – איך מונעים המצאות וייחוסים שגויים
שיעור 28 | משפחת מיומנות: עבודה מתקדמת | מיומנות: אמינות וסימוכין
בפרשת תְּצַוֶּּה התורה מתארת את בגדי הכהונה ואת עבודת המקדש בפרטי־פרטים:
שֵׁשׁ מָשְׁזָר, תְּכֵלֶת, אַרְגָּמָן, תּוֹלַעַת שָׁנִי, זָהָב, מִשְׁבְּצוֹת בחֹשֶׁן.
סדר האבנים, המיקום המדויק על גוף אהרן — שום פרט אינו “בערך”.
התורה מלמדת:
דיוק הוא לא נוחות טכנית. דיוק הוא אחריות.
כך גם בכתיבה עם בינה:
היא יכולה לכתוב בניסוח יפה, זורם ומשכנע — גם כשהעובדות אינן נכונות.
ולכן אחד השיעורים החשובים ביותר בקורס הוא:
איך מקבלים מהבינה טקסט אמין, מבוסס ונקי מהמצאות.
🗝️ מפתח להבנה
✔ הבינה לא מחפשת אמת — היא מחפשת התאמה סטטיסטית.
אם ברוב הטקסטים מופיעה מסגרת “נשמעת מחקרית”, היא תייצר אחת — גם אם אינה אמיתית.
היא מנבאת מה עשוי לבוא אחרי משפט, לפי מיליארדי טקסטים שקראה.
✔ היא משלימה חורים
כך נוצרים “פרטים סבירים אבל לא נכונים”. כשחסר פרט, המודל “משלים” מתוך דפוסים מוכרים.
✔ היא בוטחת מדי
היא מנוסחת בביטחון — גם כשהניחוש שלה דק מאוד.
זה טבע הפעולה של מודל שפה.
✔ ולכן:
הבעיה אינה פגם — אלא מאפיין טכנולוגי.
המסקנה: האחריות על אמת אינה של הבינה, אלא של האדם.
🛠 דוגמה מהחיים — מה אסור לעשות ומה חייבים לעשות
נניח שאתה רוצה לכתוב טקסט על מזבח הקטורת.
❌ מה לא לעשות
לבקש מהבינה: "כתבי לי סקירה על מזבח הקטורת ועל התפתחותו".
מה יקרה?
-
היא “תשלים” תקופות שלא קיימות בתורה.
-
תייחס מדרשים שאינם כתובים.
-
תתאר “התפתחות היסטורית” שלא קיימת במקורות.
למה זה קורה?
כי הבינה מנסה ליצור מבנה סביר, לאו דווקא אמיתי.
אם רוב הטקסטים שלמדו אותה מזכירים “התפתחות היסטורית”, היא תייצר זאת — גם כשהמקור אינו תומך בכך.
✔ מה כן לעשות — הנחיה שמייצרת אמינות
🔹 שלב 1 — קביעת מקור
כתבי רק לפי פסוקי התורה ורש״י/רמב״ן/ספרא — בלי פרטים היסטוריים".
למה?
זה נותן גבול ברור: אין המצאות.
🔹 שלב 2 — דרישה לגילוי-דעת
"אם אינך בטוחה בפרט — צייני זאת במפורש".
למה?
הבינה לומדת להשתמש בשפה זהירה.
🔹 שלב 3 — איסור ייחוס
"אל תייחסי דבר לאף פרשן אלא אם הוא כתוב במפורש".
למה?
כדי למנוע ייחוסים שגויים.
🔹 שלב 4 — בקשת בדיקה עצמית
"בסוף ההסבר — הוסיפי רשימת נקודות שדורשות הצלבה אנושית".
למה?
כך אתה מקבל איתות מהיכן עלולה לבוא טעות.
🔹 שלב 5 — הצלבה אנושית
האדם מעיין במקור האמיתי — ורק אז מאשר.
התוצאה:
טקסט מצומצם יותר — אבל אמיתי, נקי, ואחראי.
🤖 איך הבינה מתנהגת כשהיא מחויבת לאמינות
כשהבינה מקבלת בקשות כגון: “כתבי רק לפי המקור”, “אל תמציאי שום פרט”, “צייני כל אי-ודאות”, “שמרי על האמת יותר מעל הניסוח”, היא מפעילה מצב כתיבה זהיר, שבו: יש יותר “ייתכן”, “לא ברור”, “אין מקור מפורש”, יש פחות המצאות, הניסוח מדויק ומרוסן.
זה לא פחות איכותי. זה יותר אמיתי.
✱✱✱
🧍♂️ מה תפקיד האדם
האדם הוא ה“כהן הגדול” של הטקסט:
1️⃣ קובע גבול
מה מותר לכתוב ומה אסור.
2️⃣ בודק ייחוסים
לא מקבלים שום ציטוט “לפי רש״י” בלי לראות את רש״י בפנים.
3️⃣ מעדיף אמת על יופי
ניסוח יפה אינו שווה טעויות.
4️⃣ מצליב מידע
בודק מול פסוקים, מול ספר, מול מקור אמיתי.
5️⃣ חותם
האחריות הסופית — תמיד שלך, לא של הבינה.
✱✱✱
📝 סיכום
❖ הבינה מבריקה בניסוח — לא באימות.
❖ אמינות נוצרת מהגדרת גבולות, מניסוח זהיר, ומהצלבה אנושית.
❖ כמו בבגדי הכהונה: כל פרט צריך להיות אמיתי, מדויק ומבוסס — אחרת הכול נפגם.
❖ כתיבה אחראית עם AI מתחילה בלדרוש אמת — גם אם הטקסט ייצא קצר יותר.