בשלח: לספר פעמיים על מצוקת מים?

מה ההבדל בין "אין מים לשתות" לבין "ויצמא שם העם מים"? 

וְאֵין מַיִם לִשְׁתּוֹת הָעָם; וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמָּיִם

בסוף הפרשה מסופר פעמיים על מצוקת המים ברפידים:

1. "וְאֵין מַיִם לִשְׁתּוֹת הָעָם - וַיָּרֶב הָעָם  עִם מֹשֶׁה"
2. "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמָּיִם - וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה"

למה צריך לחזור על כך פעמיים?

התמונה פשוטה יותר ממה שנדמה:
בני ישראל לא הגיעו צמאים לרפידים.
כמו כל נוסע אחראי, הם כנראה יצאו מתחנתם הקודמת - מדבר סין - עם מלאי מים,
ומהם שתו גם בדרך. כשהגיעו לרפידים - עדיין לא צמאו.

מה בכל זאת גרם לתלונה הראשונה?
עצם העובדה שאין מקור מים במקום.
לפעמים אדם לא צמא, אבל עצם הידיעה שהמים ייגמרו -
מספיקה כדי להצית טענה.

רק אחר־כך, אחרי ששהו שם זמן־מה,
וכשכלו המים שהביאו עמם,
אז מגיעה התלונה השנייה: התלונה של הצמא האמיתי.

מדויקת מאוד המילה “שָׁם”:
לא מיד כשבאו, אלא שם, בתוך השהות,
כשהמימיות התרוקנו - התעורר הצמא.