בשלח: שומר הים

ראיון עם מציל על פחד, אחריות, אמונה וגבולות הגלים

וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה

נעים להכיר
שמי עומר שלו, בן 38, נשוי ואב לשניים.
אני עובד כמציל כבר חמש־עשרה שנה – בעיקר בחופי המרכז.
זה לא רק מקצוע, זו דרך חיים. מי שעומד על סוכת המציל יודע: כל יום הוא מבחן חדש של אחריות, עירנות ולב.

איך הגעת בכלל לעבודת הצלה?

במקרה, כמו רבים.
הייתי שחיין מצטיין בצעירותי, ובצבא שירתתי ביחידת חילוץ ימית. אחרי השחרור חשבתי לעבוד בקיץ אחד בלבד כמציל – וזה נמשך עד היום.

יש משהו ממכר בשילוב הזה של שמש, ים ואנשים. אבל זה לא נופש. זו משמרת מתוחה שמתחילה כל יום מחדש.

העבודה שלך נעשית בעיקר בקיץ? מה קורה בחורף?

כן, הים “נרדם” רשמית בסתיו – אבל רק על הנייר.
בחורף רוב החופים סגורים, אין שירותי הצלה סדירים, ולכן גם אין תעסוקה קבועה.
יש מי שעובדים אז בהדרכה, במועדוני צלילה או בהוראת שחייה, אבל אין שכר קבוע.
זו עונה של מנוחה מאולצת – וגם של דאגה כלכלית.
מציל טוב צריך לדעת לשמור גם על קור הרוח שלו בחורף, לא רק בגלים.

איך מתמודדים עם פחד? יש רגעים שאתה באמת נבהל?

בוודאי. מי שלא פחד – לא היה במצוקה אמיתית.
כשאתה רואה אדם נעלם בגל סוער, הלב עוצר.
אבל הפחד חייב להפוך לריכוז.
אני עוצר נשימה, מחשב מסלול כניסה לים, ומנסה לא לאבד עיניים מהנפגע.
הים לא סולח לטעויות – גם לא למצילים.

קרה לך מקרה שאתה לא שוכח?

כן. יום שישי בצהריים, רוח מערבית חזקה, חוף כמעט ריק.
שני נערים נכנסו מעבר לשובר הגלים.
ראיתי פתאום יד מבזיקה – ונעלמת.
רצתי, צעקתי לרוח, וקפצתי בלי לחשוב.
הזרם גרר אותנו הרחק. כשהגענו לשובר, אחד מהם לחש “חשבתי שזה הסוף.”
ואני חשבתי: כל הצלה כזו היא מעין קריעת ים סוף פרטית.

איך נראה יום טיפוסי שלך?

היום מתחיל ב־6:30 בבוקר – ניקוי סוכת ההצלה, בדיקת ציוד, קשר עם התחנה המרכזית.
אחר כך שמירה רצופה – עיניים על המים.
לפעמים זה שקט, ולפעמים יום שלם בלי דקה לנשום.
האתגר הוא להישאר דרוך גם כשנדמה שאין סכנה.

ומה לגבי שכר או קידום? יש עתיד במקצוע הזה?

האמת? לא פשוט.
השכר הבסיסי בקיץ טוב, אבל העונה קצרה.
אין הרבה אפשרויות קידום – אלא אם נכנסים למסלול ניהולי של מפקח הצלה או הדרכה ארצית.
רובנו עובדים לפי חוזה עונתי.
הים אמנם פתוח לכולם – אבל למי שמתפרנס ממנו, הוא נסגר בחורף.

הים הוא מקום מסוכן. אתה עדיין נהנה ממנו?

מאוד.
אחרי כל הצלה, כשאני רואה את הגלים שוקטים, אני מרגיש גם תודה וגם ענווה.
ים זה לא רק פחד – זה גם שלווה.
לפעמים, כשאני לבד על הסוכה, אני חושב על בני ישראל בים סוף –
לא רק על הגלים שנבקעו, אלא על האמון שצריך כדי להיכנס לתוכם.

מילים וביטויים מהתחום

🌊 זרם חוזר – תנועה תת־ימית שמושכת את השוחים הרחק מהחוף.
🚩 דגל אדום – סימון אזהרה לים מסוכן או לזרמים חזקים.
🏖️ תחום הצלה – האזור שבו מותר לרחוץ, מסומן בדגלים צהובים.

שאלות מקוראים 📬

🟢 איך אתה בעצמך לא טובע?
תשובה: אני לעולם לא נכנס סתם. תמיד עם גלשן הצלה או מצוף, ותמיד לפי כיוון הזרם.
מציל מנוסה יודע לרחף על הים, לא להילחם בו.
מי שנאבק בגל – שוקע; מי שזורם איתו – חוזר לחוף.

🟢 איזה סגנון שחייה מתאים לפעולת הצלה?
תשובה: בעיקר חתירה – כי היא הכי יעילה ומהירה בגלים.
אבל בזמן גרירת נפגע משתמשים בשחיית גב, כדי לשמור על קשר עין עם הטובע ולייצב את הנשימה.

🟢 למה לפעמים יש מערבולות? איך הן נגרמות?
תשובה: הים יוצר זרמים חוזרים כשגלים נשברים בזוויות שונות.
בין השבירות נוצר נתיב צר שבו המים “חוזרים” לים – זו בעצם מערבולת.
לכן אנחנו מסמנים תמיד את המקומות האלה ומרחיקים משם מתרחצים.

🟢 אתה לא חושש מקרינת השמש?
תשובה: חושש – אבל חי איתה.
אני תמיד עם חולצה ארוכה, משקפי שמש וקרם הגנה.
בסוף הקיץ כולנו נראים שזופים – אבל זה לא בריאות, זו עבודה.

מה למדת מהעבודה הזו על החיים?

עומר מחייך:
“שהכול שאלה של עומק ונשימה.
אם אתה נאחז מדי בגל – אתה שוקע.
אם אתה נושם עמוק ונותן לו לעבור – הוא בעצמו מעלה אותך חזרה.
כך גם בחיים וגם בפרשה: הים נבקע רק למי שהעז להיכנס לתוכו.”

📅 בשבוע הבא במדור:

"הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ" –

כשגם קדושה צריכה גבול, וגבול יכול להפוך לקדושה.

ראיון מיוחד עם סדרן מקצועי,
על אמנות השמירה על הסדר בלי לצעוק,
על גבולות שמגנים ולא כולאים,
ועל הרגע שבו החלטה בשנייה אחת מצילה חיים.

🚧 פרשת יתרו מזכירה לנו: לא תמיד צריך לעבור את הגבול – לפעמים צריך לדעת איפה לעצור.

רוצים לשאול אותו משהו? שלחו ל־parasha.week@gmail.com

🧠 חלק מהטקסט נערך בסיוע כלי כתיבה מבוסס בינה מלאכותית. אם נפלה טעות – זה כנראה הוא, לא המרואיין.