ויחי: לדעת לחזור לחוף

ראיון עם ספן ותיק על החיים בין גלים, אמונה בלב סערה, והמסע האנושי לחוף מבטחים 

זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן, וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת

יעקב מברך את זבולון - הבן שיצא לים.
לא כדי לברוח, אלא כדי לפרנס, להביא אוצרות, לחזור.

זבולון הוא האיש שבין יבשה לים - מי שיודע לצאת הרחק, אבל גם לזכור תמיד את הדרך חזרה.

ראיון עם ספן ישראלי ותיק על החיים בין גלים, על אמונה בלב סערה, ועל שיעור רוחני שנולד בכל פעם שקו החוף מופיע באופק.

נעים להכיר

שמי רוני בן־עמי, בן 57, ספן ונווט ראשי בחברת הובלה ימית.
ב־30 השנים האחרונות אני מבלה יותר ימים בלב ים מאשר ביבשה.
אני אוהב את השקט של המים, את התחושה שאין גבולות, ואת הידיעה שכל מסע מתחיל ונגמר באותו מקום - רק אתה כבר לא אותו אדם.

מה תפקידו של נווט?

הנווט הוא ה“מוח” של המסע.
הוא זה שקובע את המסלול המדויק, מתכנן את המעבר בין נמלים, מזהה סכנות ומוודא שהספינה שומרת על כיוונה גם כשהרוחות והזרמים מנסים להסיט אותה או כאשר "השמיים והמים נראים אותו דבר".

לפני עידן הלווין, היינו משתמשים בכוכבים ובשמש כדי לחשב את המיקום - היום זה נעשה בלחיצת כפתור, אבל עדיין צריך אינטואיציה.
לפעמים דווקא הרוח מספרת יותר ממכשירים.

איך נראית שגרת יום של ספן?

יום בלב ים הוא כמו יום בלי שעות.
אין בוקר ואין לילה - הכול תלוי במשמרת ובמצב הים.
העבודה דורשת ריכוז גבוה: לבדוק מסלולים, לשמור על כיוון מדויק, לעקוב אחרי גובה הגלים והמהירות.
אבל מתחת לכל זה יש תחושה אחת קבועה - ענווה.
כי מול הים, אף אחד לא באמת שולט.

כמה זמן נמשכה ההפלגה הארוכה ביותר שלך?

חמישים ושמונה יום רצופים.
שטנו ממזרח אסיה עד הים התיכון דרך תעלת סואץ.
הנוף היחיד שראינו במשך שבועות היה מים ושמיים.
ברגע שהופיע קו החוף של ישראל - כל הצוות יצא לסיפון, אפילו מי שישן.
אין רגש בעולם שמשתווה למראה הזה.

האם קרה שאזלו לכם מים או מזון?

לא קרה לגמרי, אבל קרבנו לזה.
בהפלגה ארוכה מאוד, אספקה מתעכבת.
היו ימים ששתינו מים שהותפלו ישירות מהים, וטעמם מלוח־מתכתי.
הים מלמד אותך לא לבזבז כלום. כל טיפה יקרה.

מה מלמד הים על האדם?

שהכול זמני.
גל אחד מרים אותך, הבא אחריו מוריד.
אם אתה מנסה להילחם בגל - תטבע.
אם אתה לומד לזרום איתו - תשרוד.
ים הוא כמו אמונה: לא רואים את הקרקע, אבל יודעים שהיא שם.

מה התכוונת כשאמרת "השמיים והמים נראים אותו דבר"?

בלב ים, אין אופק ברור.
השמים והים מתמזגים לאותו צבע, ואין לך שום נקודת ייחוס.
נכון שאפשר לקבוע כיוון לפי השמש, אבל בלילות, בערפל או בסופה - הכול מתערבב.
רק המצפן יודע להבדיל.

איך באמת עובד מצפן?

הוא פועל לפי השדה המגנטי של כדור הארץ.
המחט שלו תמיד מצביעה לצפון, לא משנה איפה אתה נמצא.
אבל גם כאן יש לקח רוחני - כדי לדעת לאן ללכת, אתה צריך משהו יציב יותר ממך.
המצפן לא נבהל מהרוח, הוא רק מחכה שתתייצב.

אתה לא פוחד מהים?

פחד הוא כלי.
הוא מזכיר לך כמה אתה קטן.
הסכנה היא כשמתרגלים - כשאתה מתחיל לחשוב שהכול בשליטה.
ראיתי אנשי צוות שאיבדו כבוד לים - והים הזכיר להם מי הבוס.
הפחד הבריא הוא מה ששומר אותך חי.

קרה לך פעם אירוע מסוכן?

כן. לפני כעשר שנים, ספינה שלנו נכנסה לסערה באגן הים האדריאטי.
הגלים היו בגובה בניין בן שלוש קומות.
בשלב מסוים המנוע הראשי קרס, והרגשנו איך כל הספינה מיטלטלת כמו קופסת גפרורים.
עמדתי על הגשר ואמרתי לעצמי: “לא אני שולט עכשיו - רק הוא”.
אחרי שעה של דממה מתוחה, מנוע המשנה עלה לפעולה.
אני לא איש מיסטיקה, אבל אני יודע - מישהו שם למעלה החליט שהגיע הזמן שנראה שוב יבשה.

היית פעם במשולש ברמודה?

כן. הפלגתי שם פעמיים.
האזור הזה קיים באמת, אבל המסתורין סביבו נובע בעיקר ממזג אוויר קיצוני וזרמים מסוכנים.
לא נעלמו לנו ספינות, אבל כן נעלם לנו אות רדיו לשעתיים, בלי סיבה נראית לעין.
בצוות צחקנו - “כנראה מישהו משם לא אוהב תדרים ישראליים”.

האם ספנים מחוסנים מפני מחלת ים?

הלוואי! אף אחד לא חסין באמת.
גם אחרי עשרות שנים, אם הים רועש במיוחד - הגוף מתבלבל.
יש ימים שאתה פשוט עובד תוך כדי סחרחורת.
אבל כמו בכל דבר – מתרגלים.

איך נשמעת תפילה של ספן?

שקטה.
אין בה בקשות גדולות - רק: “תן לי להגיע הביתה בשלום”.
לפעמים אני עומד לבד על הסיפון, רואה שקיעה, ואומר לעצמי:
הים הזה קיים כבר אלפי שנים. אולי אני קטן אבל חלק ממשהו נצחי.

רגע שלא תשכח

זה היה מסע הומניטרי, כששטנו להביא ציוד רפואי אחרי רעידת אדמה.
ברגע שהעוגן ירד, ראיתי ילד קטן מנופף לנו מהחוף.
כל הצוות נעמד בלי מילים.
הבנתי פתאום שהים לא מפריד בין אנשים - הוא מחבר ביניהם.

מילים וביטויים מהתחום

⚓ מצפן – מכשיר ניווט שמצביע תמיד צפונה, גם כשאין כיוון.
⚓ עוגן – הסמל הבסיסי של יציבות; מאפשר לעמוד גם כשיש זרם.
⚓ דגל שחור – סימן אזהרה לסכנה בים; מטאפורה גם למוסר.
⚓ נמל בית – המקום אליו הספן שייך באמת, גם כשהוא רחוק.
⚓ סיפון – משטח העבודה העליון בספינה; שם נראים השמיים במלואם.

שאלות מקוראים 📬

דנה ממודיעין שואלת: איך מתמודדים עם בדידות בלב ים?
תשובה: יש רגעים של בדידות כבדה, אבל גם של שקט נדיר.
אני מדבר לעצמי, לפעמים מתפלל, לפעמים פשוט מקשיב לרוח.

אורן מחיפה שואל: זה נכון שספנים מזהים סערה לפי צבע המים?
תשובה: כן. צבע המים, תנועת הציפורים, ואפילו ריח האוויר - הכול סימנים.
ים מלמד אותך לקרוא את העולם בלי מילים.

רות מירושלים שואלת: כמה שוקלת ספינה?
תשובה: ספינת מסע רגילה שוקלת עשרות אלפי טונות, פי כמה וכמה ממשקלו של מגדל שלם.
ועדיין - אם היא מאוזנת נכון, היא צפה בעדינות, כמעט כמו ילד במים.

גלעד מראשון שואל: מה התפקיד הכי קשה על הספינה?
תשובה: דווקא זה של השומר בלילה.
הוא עומד שעות לבד, ברוח וברעש, וצריך להישאר עירני גם כשהכול חשוך.

לסיום, שאלה אישית

מה אתה לוקח מכל השנים בים?
רוני מחייך:
“שום אדם לא באמת ‘שולט’ בחיים שלו.
אנחנו רק לומדים לנווט.
לפעמים יש סערה, לפעמים רוגע -
אבל הברכה הגדולה ביותר היא לדעת לחזור לחוף בשלום.”

📅 בשבוע הבא במדור:

"וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה..."

מאות אלפי עבדים עסקו בבנייה שאין לה נשמה.
אבל מה קורה כשבנאי של ימינו בונה לא בשביל פרעה – אלא בשביל אנשים?

ראיון מיוחד עם בנאי ותיק על עבודת כפיים, דיוק, סבלנות, והיסודות הרוחניים של כל בניין טוב.
על פחד מגובה, על רגעי גאווה, ועל מה שנשאר אחרי שכל הפיגומים יורדים.

📍 כי גם היום – יש בניין שנעשה בלב, לא רק בבטון.

רוצים לשאול אותו משהו? שלחו ל־parasha.week@gmail.com

🧠 חלק מהטקסט נערך בסיוע כלי כתיבה מבוסס בינה מלאכותית. אם נפלה טעות – זה כנראה הוא, לא המרואיין.