יתרו: גבול קדוש

ראיון עם סדרן מקצועי על שליטה, אחריות והגבול שבין קִרבה לסכנה

הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ

נעים להכיר

שמי יעקב אלבז, בן 56, עובד כסדרן־שטח באירועים המוניים כבר יותר משלושים שנה – מופעים, תפילות, טקסים ממלכתיים.
תפקידי הוא פשוט – לוודא שהכול מתנהל בשלום.
אבל מאחורי הפשטות הזו מסתתר עולם שלם של אחריות, משמעת, ושליטה עצמית.

איך הגעת למקצוע הזה?

התחלתי כשומר באירועים קטנים, בלי לחשוב שאשאר.
עם הזמן הבנתי שאני לא רק שומר – אני מסדר.
זו עבודה עם אנשים, לא נגדם. אני לא בא למנוע מהם חוויה, אלא לשמור שהיא תישאר חוויה – ולא תהפוך לאסון.

האם האירועים ההמוניים בימינו רגועים יותר, או דווקא מסוכנים יותר מאירועי העבר?

זו שאלה מצוינת.
פעם הקהל היה קטן יותר ופשוט יותר – אנשים באו לשמוח.
היום יש המון מצלמות, המון לחץ, והמון אגו.
מצד שני, גם ההיערכות טובה יותר. יש יותר גידור, יותר צוותי סדרנים, מערכות קשר מתקדמות.
אז כן, יש יותר סיכון – אבל גם יותר שליטה.

האם הסדרנים צריכים להיות “בעלי שרירים”?

לאו דווקא.
שרירים לא עוצרים את ההמון – שיקול דעת כן.
מה שסדרן צריך זה קור רוח, יכולת לזהות מתח, ולפעמים גם חיוך בזמן הנכון.
אם אתה חזק מדי באופי – אתה מפחיד. אם אתה חלש מדי – אתה נדרס.

במה שונה עבודתך מזו של מאבטח אישים?

מאבטח אישים מגן על אדם אחד;
אני מגן על אלפים.
הוא מתמקד בגוף מסוים, אני – במרחב כולו.
אבל שנינו נמדדים באותה נקודה: אם הכול עבר בשלום, סימן שהיינו שם בזמן הנכון.

מה הכי מסוכן באירוע המוני?

בהלה.
פחד מדבק מהר יותר מכל וירוס.
כשאדם אחד מתחיל לרוץ, עשרה מצטרפים, ומאה נופלים.
התפקיד שלי הוא לזהות את הניצוץ לפני שהוא נדלק –
להרגיש את האווירה, לראות פנים מתוחות, להבין שמשהו עומד לקרות.
לפעמים מבט אחד בזמן הנכון מציל חיים.

אירוע מרגש שקרה לך?

כן. בטקס יום הזיכרון בהר הרצל, בדיוק אחרי הצפירה, ראיתי איש מבוגר בוכה, עומד מחוץ לגדר.
הקהל כבר בפנים, הכול סגור.
ניגשתי, שאלתי למי הוא בא, והוא אמר: “לבן שלי.”
פתחתי לו את השער, הוא הניח פרח והביט לשמיים.
לא תמיד הסדר הוא לשמור על הגדר – לפעמים הוא לדעת מתי לפתוח אותה.

מה למדת על גבולות?

שגבול אמיתי לא נועד להרחיק – הוא נועד להגן.
כשיש גבול, כולם מרגישים בטוחים יותר.
זו לא רק משמעת, זו קדושה.
בפרשה כתוב “הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ” – אני מרגיש שזה גם תפקידי: לקדש את הגבול.

איך נראה יום טיפוסי שלך?

לפני כל אירוע – תדרוך.
בודקים כניסות, מוצאים נקודות חולשה, מציבים צוותים.
כשזה מתחיל – העיניים כל הזמן בתנועה.

אתה לא רואה רק אנשים – אתה רואה תבניות.
לא פרצופים בודדים, אלא זרימה: מי נכנס מהר מדי, איפה מצטופפת קבוצה, מי מתחיל להילחץ, איפה מתהדקת הטבעת סביב שער מסוים.
לפעמים שינוי קטן – צעקה, דחיפה, או מבט מודאג – הוא סימן מוקדם שמשהו עומד לקרות.
סדרן טוב מזהה את התנועה עוד לפני שהקהל מרגיש אותה.

ואז בא הרגע שבו הכול נגמר בשלום – וזה הרגע שאני נושם באמת. 

מילים וביטויים מהתחום

🚧 גידור – יצירת הפרדה פיזית בין אזורים לשמירת בטיחות.
🎟️ ספירת קהל – בקרה על מספר הנכנסים למתחם.
🗣️ פריקת לחץ – פינוי מהיר של עומס אנושי כדי למנוע דחיסה.
🧍 קו תיחום – גבול גישה בין אזור ציבורי למוגן.

שאלות מקוראים 📬

🟢 איתי מתל אביב שואל:
זה נכון שבעלי תעודת עיתונאי יכולים להיכנס לכל האירועים?
תשובה: לא לכל. גם לעיתונאים יש גבולות – תלוי באירוע, ובאישור ביטחוני.
לפעמים הם חושבים שהם “מעל המחסום”, אבל תפקידי להזכיר שגם גבול תקשורתי הוא גבול בטיחות.

🟢 נדב מרמת גן מתעניין:
אתה עושה לפעמים פרוטקציה לאנשים מסוימים?
תשובה: אם תעשה טובה אחת – תאבד שליטה על כל השער.
יש מקרים אנושיים שאני מתחשב בהם, כמו אדם עם מוגבלות או בן משפחה שכול,
אבל אני נזהר: צדק אמיתי שווה יותר מהכרת תודה רגעית.

לסיום, מה למדת מהעבודה הזו על החיים?

יעקב מחייך:
"שכל גבול הוא הזמנה.
כשאדם יודע לעצור בזמן – הוא לא קטן יותר, הוא גדול יותר.
ככה גם בהר סיני: מי שעצר בגבול, היה הקרוב ביותר לשמיעה".

📅 בשבוע הבא במדור:

"אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב…" –
פרשת משפטים פותחת חלון לעולם של רכוש, אחריות, ושאלה אחת עתיקה:
מי שומר על מה שלנו?

🔐 ראיון מיוחד עם מנעולן מקצועי,
על רגעי אמת מול דלתות תקועות, על פריצות שקטות ועל הפחד הפשוט של אדם שמגלה שמישהו זר פתח את דלתו.

איך נראה לילה של אזעקה שמצלצלת בשלוש לפנות בוקר,
מדוע רוב הפריצות אינן “דרמטיות” אלא טעות קטנה של בעל הבית,
ומה אפשר ללמוד מהפרשה על שמירה, גבולות ועל חירות שנשמרת דווקא מאחורי מנעול.

🔑 פרשת משפטים מזכירה לנו: לא כל דלת סגורה – נעולה.
ולפעמים דווקא היא מגלה מי אנחנו באמת.

רוצים לשאול אותו משהו? שלחו ל־parasha.week@gmail.com

🧠 חלק מהטקסט נערך בסיוע כלי כתיבה מבוסס בינה מלאכותית. אם נפלה טעות – זה כנראה הוא, לא המרואיין.