ויצא: אז כמה מגיע לך?

על אמנות ניהול המשא ומתן

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ

דיאלוג מרתק מתנהל בין יעקב ללבן:

יעקב מבקש לשוב לביתו, עם נשיו וילדיו.
לבן ממהר לעצור אותו: "נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ" – יודע אני, כל ברכתי באה בזכותך.
ועל כן, הוא אומר לו: "נַקְבָה עָלַי שְׂכָרֶךָ וְאֶתֵּנָה".

אלא שמיד לאחר מכן יעקב משיב: "אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ" – ומפרט את נאמנותו.
שואל המגיד מדובנא:
אם לבן כבר הודה שהברכה בזכות יעקב – למה יעקב טורח להזכיר את עבודתו?
מה הצורך להצדיק את עצמו בפני מי שכבר מכיר בזכותו?

המשל

סוחר גדול החזיק שליחים רבים לעסקיו:
אחד נסע ליריד בלייפציג, אחר לדנציג, זה טיפל בחשבונות וזה באגרות.
לכל אחד מהם שילם הסוחר שכר קבוע מדי שבוע.

והיה אותו סוחר יושב בבית המדרש עם “עשרה בטלנים” – לומדים המתפרנסים מצִדקה – וגם להם נתן מדי שבוע סכום קבוע, אך הם לא עסקו כלל במסחרו.

עברו שנים, והסוחר גדל והצליח מאוד.
פעם אחת התאספו שליחיו ובאו אליו בבקשה להוספת שכר.
כל אחד מהם סיפר סיבה משלו: אחד נולד לו בן, אחד השיא את בתו, אחר קנה בית – וכולם ביקשו תוספת.

הסוחר תמה:
“כמה שנים אתם עובדים אצלי, והשכר תמיד הספיק לכם – מה השתנה?”
אך לא השיב להם דבר, ושלחם לדרכם.

כעבור ימים אחדים חדלו כולם לעבוד.
המכתבים הצטברו, הסחורות לא נשלחו, והעסקים שותקו.
נאלץ הסוחר לפייסם, העלה את שכרם והשיבם לעבודה.

כשראו זאת הבטלנים בבית המדרש, החליטו גם הם “לשבות”.
נאספו ובאו לסוחר בבקשה דומה.
חייך אליהם הסוחר ואמר:
“שוטים שכמותכם! וכי בזכות בטלנותכם מתרבה מסחרי?
הברכה באה על ידי העמלים, לא על ידי היושבים בטלים.
אם כך, להם מגיע תוספת שכר – אבל לכם? מה נתתם לי? לכו לשלום.”

הנמשל

כך אמר לבן ליעקב:
“ניחשתי וידעתי, ה' ברכני בגללך.”
כלומר – בזכות זה שאתה שוהה בביתי, נמשכת עליי ברכה, כשם שהעשיר מייחס את הצלחתו לעצם נוכחותם של ה“בטלנים”.

ועל זה השיב יעקב:
לא כך היא! לא בזכות הימצאותי זכית, אלא בזכות עמל ידי.
“אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ” –
ידע אתה איך עמלתי: הצולעה חבשתי, השבורה ריפאתי, את הדורסים רדפתי, והייתי רץ ומתרוצץ אחרי כל שה ועז להצילם.

הברכה שבאה לביתך – לא הייתה ברכת בטלה, אלא ברכה שצמחה מן היגיעה.
ואם כך, שכרי צריך להימדד – לפי המאמץ, לא לפי המזל.