יחסי עובד-מעביד בהלכה
"וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד"
כְּדֶרֶךְ שֶׁמֻּזְהָר בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁלֹּא יִגְזל שְׂכַר עָנִי, וְלֹא יְעַכְּבֶנּוּ - כָּךְ הֶעָנִי מֻזְהָר שֶׁלֹּא יִגְזל מְלֶאכֶת בַּעַל הַבַּיִת, וְיִבָּטֵל מְעַט בְּכָאן וּמְעַט בְּכָאן, וּמוֹצִיא (מבזבז) כָּל הַיּוֹם בְּמִרְמָה.
אֶלָּא, חַיָּב (השכיר) לְדַקְדֵּק עַל עַצְמוֹ בַּזְּמַן.
שֶׁהֲרֵי הִקְפִּידוּ (חז"ל) עַל בְּרָכָה רְבִיעִית שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ אוֹתָהּ (שכיר שאוכל לחם - מְקַצֵּר, ולא מברך את הברכה הרביעית בברכת המזון - כדי שלא יגזול את זמנו של בעל הבית).
וְכֵן, חַיָּב (השכיר) לַעֲבֹד בְּכָל כֹּחוֹ,
שֶׁהֲרֵי יַעֲקֹב הַצַּדִּיק אָמַר "כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן".
לְפִיכָךְ נָטַל שְׂכַר זֹאת - אַף בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד".
(משנה תורה לרמב"ם)