לזרז ולהמריץ את הקץ
וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם
המפרשים מסבירים שרק בסוף ימיו של יעקב, כשחי במצרים, זכה סוף־סוף לראות טוב אמיתי — מעין פיצוי על כל הצער והייסורים שעבר במשך חייו.
גם אנחנו, אומר המגיד מדובנא, צריכים להאמין שיום אחד יבוא ויֵראה שוב רצון ה' בעמו, כמו אב האוהב את בנו, וימלא את חיינו בכל אותן טובות שחסרות לנו היום בגלות.
יתרה מזו — דווקא הכאבים שאנו חווים עכשיו, הם עצמם יהפכו לבסוף למקור הברכה.
אם כך, שואל המגיד, מדוע אנו זועקים כל כך אל ה' שימהר לגאלנו? הרי אנו מאמינים שהייסורים הם־הם שיביאו את הגאולה!
והוא משיב במשל נוגע ללב:
מָשָׁל
איש זקן אחד לא הותיר אחריו אלא בת קטנה אחת. לפני מותו קרא לאחד מידידיו וביקש ממנו לשמש אפוטרופוס על רכושו. הוא ציווה עליו במפורש שלא ייתן לבתו דבר מן הירושה — לא מזון ולא בגדים — אלא שתעבוד בעצמה למחייתה, כדי שכל כספו יישמר ליום נישואיה.
לאחר פטירת האב, מילא האפוטרופוס את צוואתו ככתבה וכלשונה. הבת נאלצה לעבוד קשה כדי להתפרנס, והרכוש נותר שמור.
ימים חלפו, ואחד מקרובי המשפחה בא אליו ואמר:
“ראיתי את הנערה – היא רזה, חיוורת, כמעט רעבה ללחם. אנא, תן לה מעט מן הכסף, כדי שתוכל להתקיים בכבוד.”
ענה לו האפוטרופוס: “אינני יכול. כך ציווה אביה.”
לא עבר זמן רב, והנערה חלתה מאוד. היה צורך בהוצאות רפואיות רבות, אך גם אז סירב האפוטרופוס להוציא אפילו פרוטה: “אסור לי להפר את דברי האב.”
אז פנו אליו נחרצות ואמרו לו:
“אם תתעקש כך – מה יישאר מהכסף? למי תמסור אותו, אם היא תמות? הרי אם לא תשתמש בכסף עכשיו, כבר לא יהיה למי לשמור אותו.”
נִּמְשָׁל
כך גם אנחנו.
נכון שהטובות העתידיות, הגאולה והשלמות, נובעות מתוך ייסורי הגלות – אך אין בכוחנו לשאת עוד את הכאב.
ה' ציווה עלינו להמתין בסבלנות עד שיגיע הזמן, כפי שנאמר בשיר השירים:
“השבעתי אתכם בנות ירושלים… אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ.”
ובכל זאת אנו צועקים אליו, מפני שהייסורים כבר גברו עד בלי די, והחולשה מתפשטת באומה כולה.
ומה יועילו כל הטובות העתידות, אם חלילה לא נישאר כאן כדי ליהנות מהן?