כרטיס ביקור (שמות) - בני ישראל עבדים בארץ מצרים

 

שיעבוד ישראל במצרים.

לאחר שמת כל הדור - שבעים איש - שירד מכנען למצרים, הֵחֵל עם ישראל להתרבות באופן לא-טבעי. מכל הריון נולדו ששה תינוקות.

אז, גם קם במצרים מלך חדש, שהתעלם מהרווחה שהביאו יוסף ומשפחתו לארצו, והחל לשעבד את בני ישראל בעבודת פרך - בבניית ערי אוצר. 

מטרתו היתה לדלדל את קצב הריבוי ואורך החיים של ישראל, באמצעות העבודה המפרכת.
ברם הדבר לא עלה בידו. ככל שהעמיק השעבוד - כך התרבה קצב הגידול של העם.

פרעה אף ציווה בסתר, את המיילדות, שפרה (יוכבד - אם משה) ופועה (בתה, מרים - אחות משה), להמית את היילודים הזכרים, כיוון שהחוזים בכוכבים צפו שמושיען של ישראל עתיד להיוולד. 

המיילדות התעלמו מהוראתו, ואף נקטו פעולות אקטיביות לרווחת היילודים.
בתשובתן לפרעה, ציינו כי הנשים העבריות בריאות וחזקות הן, ואינן זקוקות לסיוע מהמיילדות.
המיילדות - כך אמרו - מגיעות לסייע בתום הלידה.

כשכר על מסירות נפשן - זכו הן שמצאצאיהן ייצאו מלכים, כהנים ולוויים:

• מלכי יהודה - ממרים (שאף שנולדה לעמרם בן קהת בן לוי - נישאה לכלב בן יפונה משבט יהודה).
• כהנים ולוויים - מיוכבד

משנוכח פרעה כי המיילדות אינן משתפות עמו פעולה, הוציא צו חדש המורה להשליך את היילודים הישראלים הזכרים ליאור - הוא הנילוס. 

לידת משה

מפני גזירת פרעה, גירש עמרם בן קהת את יוכבד אשתו, לאחר שילדה את אהרון ומרים.
הוא עשה זאת מחשש פן ייולד לו בן זכר ודינו ייחרץ להטבעה ביאור. 
מרים בתו, טענה כי בהחלטתו זו, הוא מחריף את גזרת פרעה וּמֵחִיל אותה גם על הנקבות.
עמרם קיבל את דבריה, והחזיר את אשתו שהיתה אז בת מאה ושלשים שנה.

יוכבד הרתה את יַלְדָּהּ השלישי - משה, וילדה אותו בהיחבא.

ביום בו נולד - בישרו החוזים בכוכבים לפרעה, כי היום נולד מושיען של ישראל. הם גם חזו כי מושיע זה ילקה במים. לפיכך, גזר פרעה כי כל היילודים הזכרים שנולדו באותו יום - יהודים ומצרים כאחד - יושלכו ליאור.

יוכבד הטמינה את בנה עד הגיעו לגיל 3 חודשים, וּמִשֶּׁלֹּא יכלה עוד להחביאו, הניחה אותו בתיבת עץ מוגנת מים, בין קני הסוף באגם (ביצה).
מרים אחותו - שעמדה שם כדי להשגיח עליו - ראתה את בִּתְיָה בת פרעה, שירדה לרחוץ ביאור ומצאה את התינוק בוכה בתיבה. בִּתְיָה ריחמה על התינוק העברי, והחליטה להצילו.
מרים אף הזדרזה והציעה את שירותי יוכבד אִמָּהּ, כמינקת.

האמנם שגו האצטגנינים (החוזים בכוכבים)?
לא ממש.
אכן, לקה משה במים - הם מי המריבה שיצאו מן הסלע עליו היכה,
ובגלל זה לא זכה להיכנס לארץ ישראל.

בריחת משה לארץ מִדְיָן

בִּתְיָה קראה לילד בשם משה על-שם שֶׁמָּשְׁתָה אותו מהמים, וגידלה אותו בארמון פרעה. 
כשגדל מעט, יצא וראה בסבל אחיו היהודים.

הוא נוכח לראות נוגש מצרי מכה שוטר עברי (השוטרים העבריים הוכרחו ע"י המצריים לרדות באחיהם היהודים). משה הציל את השוטר בהורגו את הנוגש המצרי.

למחרת, התערב - כגורם מפשר - בריב אלים שפרץ בין דתן ואבירם הישראלים, והללו איימו כי ילשינו לפני פרעה בגין הריגת הנוגש המצרי.
משעשו כך, נאלץ משה לברוח לארץ מדין המרוחקת.   

כבר בהגיעו למדין, באה מידת האמת והצדק שבליבו לביטוי. הוא הציל את שבע בנות יתרו, הרועות, מידי הרועים שביקשו לגזול מהן את המים ששאבו.
יתרו שימש אמנם בתפקיד הנכבד 'כהן מדין', אולם לאחר שמאס בעבודת אלילים - הורחק והוחרם ע"י אנשי מדין.

משה, נשא את צפורה בת יתרו, ולבנו הנולד קרא 'גֵּרְשֹׁם', כאומר, אני גֵּר שָׁם (במדין).

מעמד הסנה

ה' זכר את הבטחתו לאברהם לגאול את בניו ממצרים, ובחר במשה שיושיעם.

באחד הימים, ראה משה - סְנֶה (שיח קוצני) בוער באש ולא מִתְאַכֵּל על ידה.
בהתקרבו, התגלה אליו ה' וְצִוָּהוּ ללכת בשליחותו אל פרעה, ולגאול את ישראל.

משה, שלא החשיב את עצמו, ניסה להשתמט, אך ללא הועיל.
לשאלתו - איזה משמותיו של ה' - ימסור לזקני העם?
ענהו ה', כי שמו 'אהיה אשר אהיה'.
שמותיו השונים של ה' מסמלים דרכי התנהגות שונים עם הבריות.
יש שהוא תקיף, ויש שהוא רחום.
אהיה עמהם כפי שארצה להיות באותה העת, דהיינו כתלות בהתנהגותם.

בשלב זה הוטל על משה לבקש מפרעה לשחרר את בני ישראל מהעבודה למשך 3 ימים, שבהם יצאו למדבר ויזבחו זבחים לה'.
כמו"כ, הורה לו ה' לצוות על ישראל, לבקש משכניהם המצרים, כלי כסף וזהב כפיצוי על שנות עבדותם.

משה ביקש מה' שיצייד אותו באותות (סימנים מופתיים) כהוכחת אמינות לשליחותו, ונענה.

• האות הראשון: משהשליך משה את מטהו, הפך זה לנחש. אחר ששב ואחזו - חזר לצורתו.
• האות השני: משהוציא משה את  ידו מחיקו, הפכה להיות מצורעת. משהחזירה - נרפאה.

הבחירה באותות אלו היתה מסר מה' כי אין דעתו נוחה מההתנסחות הלשונית של משה אודות תגובתם הצפויה של בני ישראל. "הן לא יאמינו לי, ולא ישמעו בקולי" אמר.
יאמינו גם יאמינו השיב לו ה'. נחש וצרעת הם סמלים המייצגים דיבורי לשון רעה.

אם יימצאו מועטים שלא יאמינו לדבריך, אוסיף לך אות שלישי - אמר לו ה'.
הוא הורה לו, להשליך על הקרקע לפניהם, מים מן היאור, והללו ייהפכו לדם (כסמל למכה הראשונה המעותדת לבוא על מצרים - מכת דם).

ועדיין ניסה משה להשתמט מהשליחות הנכבדה, בחששו כי הבחירה בו תפגע בכבוד אהרון אחיו הגדול, וטען שעקב הַלִּקּוּי-הַשְּׂפָתִי שלו - אינו מתאים. 

אז כעס עליו ה', והורה לו לצרף את אהרון אחיו, בבואו אל פרעה, כדי שאהרון ישמש לו כפה.

משה חוזר למצרים

משה נטל את צפורה וְגֵרְשֹׁם, וכן את ילדו הקט - אליעזר - שזה עתה נולד, ופנה למצרים.
משה, שעדיין לא הספיק למול את אליעזר בנו, הגיע למלון דרכים, ולא הזדרז במצוות המילה.
אז, בא מלאך ה'  בדמות נחש, והיה בולע את משה מראשו ועד ירכיו (מקום המילה) וחוזר ופולטו.
צפורה אשת משה הבינה את משמעות הדבר, ומלה את בנה.

לקראת בואו למצרים, ציווה ה' על אהרון לצאת אל המדבר כי לקדם את פני משה.

האחים אספו את זקני העם (הנכבדים), מסרו להם את דבר ה', ועשו את האותות לעיני העם.
העם האמין בכל ליבו והשתחווה לה' בהודאה.

מסורת סודית היתה בידי זקני העם:
האיש שיישלח להושיעם - ינקוט במילים "פָּקֹד יִפְקֹד אלקים אתכם".
אלקים גילה זאת למשה, והוא אכן התנסח כך בפניהם.

משה ואהרון באים לפרעה

בבואם אל פרעה, מסרו לו האחים - משה בן השמונים, ואהרן בן השמונים ושלש - את דבר ה', אולם הלה סירב בכלל להכיר במלכות ה'.

כדי להוציא את חלומות השחרור מלב העם המשועבד, הכביד עליהם את העבודה.
אם עד עתה, סיפקו המעבידים המצרים את הַתֶּבֶן שממנו ייצרו העבדים הישראלים את הלבנים, הרי שמעתה יהיה עליהם ללקוט את התבן בעצמם, וּמִמִּכְסַת הלבנים היומית - לא ייגרע מאומה.

משלא הצליח העם לעבוד בהספק, היכו הנוגשים המצרים את השוטרים היהודים.
השוטרים התלוננו לפני פרעה, אך הוא דחה אותם בגערה.
בייאושם, היו מהשוטרים שחרפו את משה ואהרון והאשימום בכך.
המדרש מגלה, כי היו אלו דתן ואבירם, מיודעינו - שהלשינו על משה לפני פרעה (ראו לעיל).

משה, התלונן במר נפשו לפני ה', כי שליחותו הביאה דווקא להחמרת המצב, אולם ה' ענה לו, כי ההחמרה נועדה להקשות אל לב פרעה במטרה להאדיר את נס הכנעתו בהמשך.