בשלח: טוב ציפור אחת ביד

עֲדִיפָה שִׂמְחָה קְטַנָּה וּוַדָּאִית, מִשִּׂמְחָה גְּדוֹלָה הַמֻּטֶּלֶת בְּסָפֵק

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'

כשקוראים את שירת הים – “אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל...” – שמים לב שכל התשבחות שבה מוקדשות לגדולת ה' ולכוחו.

אבל מדוע כך? הלא היינו מצפים שעם ישראל ישירו על עצם הצלתם – על כך שיצאו מעבדות לחירות!

זאת שואל המגיד מדובנא, ומשיב:
בני ישראל ידעו שאין לסמוך על טובת העולם הזה. גם אם אדם ניצל מצרה אחת – מי עָרֵב לו שלא תבוא אחרת? גם אם ניתנה לו טובה – אין ביטחון שתישאר.
לכן בחרו להודות לה' לא על הנס הזמני, אלא על גדולתו הנצחית שאינה משתנה לעולם.

והמשל לכך:
שני מחותנים, אבי החתן ואבי הכלה, נקשרו ביניהם על ידי שדכן, וערכו סעודת אירוסין חגיגית.
באמצע השמחה התווכחו ביניהם – מי שמח יותר? לבסוף הגיעו למסקנה ששמחת השדכן גדולה משלהם.
אמנם שמחתו קטנה יותר מזו שלהם, אך היא ודאית: את שכרו כבר קיבל.
לעומתם, שמחת המחותנים תלויה בעתיד – ואם חלילה יבוטלו האירוסין, תתבטל גם שמחתם.

כך גם ישראל בשירתם: לא על שמחת הרגע שרו, אלא על הקשר הנצחי עם הבורא.