משלי המגיד מדובנא (בשלח) - עֲדִיפָה שִׂמְחָה קְטַנָּה וּוַדָּאִית, מִשִּׂמְחָה גְּדוֹלָה הַמֻּטֶּלֶת בְּסָפֵק

טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ!

"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'"

כשקוראים את שירת הים, ניתן לראות כי כל התשבחות, נסובות סביב גדולת ה' וכוחו.
האמנם כך צריך להיות?
וכי לא היינו מצפים לשמוע דברי הלל המתארים את הצלתם מתלאות מצרים?
מדוע אפוא עוסקת השירה כולה בשבחו של ה'?

כך שואל המגיד מדובנא,
ועונה:
ידעו בני ישראל כי טובתו של העולם הזה אינה כלום.
ואף אם ניצל אדם מתלאה אחת, הן לא יידע מה ילד יום.
ואף אם נעשתה לו טובה אחת, אין כל ביטחון שהיא תתמיד.
ולכן, העדיפו לשורר על כבוד שם ה' שהוא נצחי ולא משתנה.

והמשל:

שני מחותנים התקשרו ביניהם ע"י שדכן, וערכו סעודת אירוסין.
כטוב לבם ביין, התחילו להתווכח בשאלה - שמחתו של מי גדולה מחברו? האם של אבי החתן או של אב הכלה?
בסופו של דבר, גמרו שניהם אומר, כי שמחת השדכן עודפת על שמחת שניהם.
ואף אמנם כי שמחתו קטנה לעומת שמחת המחותנים, אבל היא וודאית, שהרי כבר קיבל לידיו את דמי השדכנות.
לא כן המחותנים, כי שמא יזדמן חלילה פירוד ביניהם ויבטלו את הקשר, ובטלה שמחתם למפרע...

(מעובד עפ"י משלי המגיד מדובנא)