פַּעַם אַחַת (בא) - ראש של גוי

אנחנו בסוף הגלות - אל ייאוש!

"עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"

בעיירה אחת התגוררו 2 חברים קבצנים, האחד יהודי, וחברו גוי.
"חג הפסח ממשמש ובא" - אמר היהודי לחברו - "ובקרוב יזמינו אותי לסעודת מלכים".
"ומה איתי?" - שאל החבר הגוי - "האם גם אותי יזמינו?"
"לא" ענה - "לליל הסדר מוזמנים רק יהודים".
הקבצן הגוי נעלב, והפציר בחברו שייקח אותו עמו.
משרבו הפצרותיו, נכנע החבר, והסכים לקחתו עמו בתנאי שיתחפש ליהודי.

ליל התקדש החג.
הקבצן הנכרי חבש כובע, והצטרף לחברו לתפילת ערבית בבית הכנסת.
"ממני תראה וכן תעשה" לחש לו היהודי.
התיישבו שניהם בספסל האחורי, והגוי חיקה באופן מושלם את חברו היהודי.
נטל סידור כמוהו, לחש והתנועע כמוהו.
בסוף התפילה, צעדו שניהם עם מארחם, ונכנסו אחר כבוד לביתו.

מיד בהיכנסם, היכה באפם ריח נפלא של תבשילים עֲרֵבִים, וליבם התרונן משמחה.
בעל הבית מילא את גביעי הקידוש הנוצצים שהוצבו לפני כל האורחים, ולאחר שקידש - שתו כולם.
"נפלא" אמר הגוי לעצמו, "איזו הכנסת אורחים נהדרת, עכשיו בוודאי יובאו כל המטעמים".
אבל להפתעתו, בעל הבית הוציא ספר גדול, והחל קורא מתוכו בשפה לא מובנת.
קרא, הפך דף, ועוד אחד, ועוד... ובטן הנכרי מקרקרת.

סוף סוף חדל האיש לקרוא, ואל השולחן הובאו המצות.
נגס הגוי בַּמַּצִּיָּה הנוקשה והיבשה, ולעס אותה בחוסר חשק.
ואז, הובאה לשולחן קערת עלי חסה, ולצידה קערית ובה שורש ירק לבנבן פרוס דק.
כל אחד מהנוכחים נטל עלה חסה, ובזק עליו קמצוץ מהשורש הפרוס.
"זה בוודאי מאכל יוקרתי מאוד" - חשב הגוי - "כל אחד מקבל ממנו מנה זעירה".

משקיבל את מנתו, תחבה ברעבתנות לתוך פיו, ומיד חש בלשונו את טעמו המר של הירק.
"יהודים משוגעים" קרא הלה בכעס, ויצא מהבית בטריקת דלת.

שעת לילה מאוחרת.
האורח היהודי יצא מבית המארח כשהוא מדושן עונג ושבע.
"למה רימית אותי"? שאל הגוי ברוגז.
"שוטה שכמותך" - ענה היהודי - "אילו נשארת עוד רגע קט לאחר אכילת המרור, היית גם אתה מתענג באכילת המטעמים הנפלאים...".

ודורשי רשומות אמרו, שכל זה אינו אלא משל לימי הגלות הארוכים והמרים.
עוד קמצוץ של מרור - וכבר תבוא גאולתנו.