תרומה: נותנים או לוקחים?

העיקר הכוונה

וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה

אם הקב"ה מבקש מישראל תרומה, היה לכאורה צריך לומר: "וְיִתְּנוּ לִי".
מדוע נאמר דווקא "וְיִקְחוּ לִי"?

כך שואל המגיד מדובנא, והוא משיב:

כאשר גובים מס מלך מבני הקהילה, אדם פרטי שמוציא מכיסו כסף או זהב — עדיין לא עשה דבר.
גם כאשר הוא מוסר את כספו לידי הגבאים — עדיין אין ודאות שהמעשה הושלם, שהרי אולי הגבאים לא יעבירו את הכסף לראשי הקהל.
ואפילו כשהכסף הגיע לידי ראשי הקהל, ייתכן שהכסף יאבד או יינזק חלילה.
ומתי נשלמת הפקודה?
רק כשהכסף מגיע לבסוף לידי סוכן המלך.

אבל אצל הקב"ה אין הדבר כך.
הכסף עצמו איננו העיקר — שהרי לפניו הוא כאין וכאפס.
מה שקובע באמת הוא כוונת הלב, האהבה והנדיבות של המֵתְנַדֵּב.

לכן, כאשר הגבאים מגיעים אל התורם, והוא מזדרז באהבה וברצון, ורץ אל תיבתו כדי להביא את תרומתו — כבר ברגע הלקיחה עצמה נחשבת המצווה כשלמה לפני ה'.
ועל כן נאמר: "וְיִקְחוּ" — כי כבר בעצם הלקיחה, עוד לפני הנתינה, מתקיימת המצווה בשלמותה.