ויקהל: ה' חפץ להשתעשע בְּעַמּוֹ בשבת

לנצל נכון את השבת

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ

את היחס הנכון בין השבת לששת ימי המעשה, ביאר המגיד מדובנא, כדרכו באמצעות משל.

משל

אדם אחד עזב את משפחתו ואת בית אביו, ונסע לגור בארץ רחוקה.
מאז עזיבתו, היו עיניו תלויות תמיד – אולי יגיע לשם אורח מעיר מולדתו, שיוכל לספר לו מה שלום משפחתו. אך אף אחד לא הגיע.

לאחר זמן הופיע בביתו עני אחד, שהיה מסתובב מבית לבית לבקש נדבות. כשראה אותו האיש, מיד הכיר שהוא מן העיר שבה גדל, ושמח מאוד. הוא רצה לשבת איתו, לשוחח ולשמוע ממנו חדשות על משפחתו האצילה.

אבל העני אמר לו:
"מדוע אתה מעכב אותי? באתי לכאן לעבוד, ואם אשב איתך – הפסדי בידי!"

אמר לו האיש:
"אם כך, אמור לי כמה כסף חשבת לאסוף היום."

השיב העני: "שניים או שלושה זהובים."
אמר לו: "הרי לך שלושה זהובים – וּשְׁבָה עִמִּי."

וכך עשה העני.
הוא ישב עם האיש והתחיל לספר לו על משפחתו, על עסקיהם ועל שלומם. אולם מיד כשפתח בסיפור – נפלה עליו תנומה, והוא החל לנמנם.
חשב העני לעצמו: "כיוון שמצאתי כאן מקום לנוח, אבקש מבעל הבית שייתן לי מיטה לשכב מעט ולישון."

בעל הבית כעס ואמר לו:
"וכי לשם כך נתתי לך היום להיות פנוי מכל עבודה? הרי שילמתי לך, כדי שתספר לי על בני משפחתי וקרוביי! לשם מה לנוח עכשיו? מדוע לשכב ולהירדם?"

נמשל

הקב"ה נתן לאדם נשמה עליונה, שנלקחה מתחת כסא כבודו. הנשמה התרחקה ממקומה הטבעי וירדה לעולם הזה.

כל ימות השבוע הקב"ה משתוקק לשמוע ממנה טוב, לראות מה עלה בגורלה. אבל האדם טרוד בעסקיו, רדוף אחר צרכי היום־יום.
לכן קבע לנו הקב"ה את יום השבת, וביום השישי נתן לנו מזון כפול – לֶחֶם לִיומַיִם – כדי שלא נצטרך לטרוח בשבת כלל, ושנהיה פנויים להתקרב אליו, לשמוח באהבתו ולהתענג על קשרנו עמו.

זהו פירוש הפסוק:
"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" – בימות השבוע אתה שקוע בעסקי הגוף.
אבל "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ" – היום הזה מוקדש רק לה'.
הקב"ה נתן לך את המנוחה כדי שיוכל הוא להתענג עמך, לא כדי שתבלה את השבת בשינה מרובה או בעניינים אחרים.

וזוהי משמעות המילים:
"שבת לה' א-להיך" – יום שמוקדש כולו לקשר שבין האדם לקונו.