פַּעַם אַחַת (צו) - עלילת הדם בעיר טרֶנטוֹ שבאיטליה

(טרנטו איטליה - ויקיפדיה)

-לקראת חג הפסח הממשמש ובא-

"וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ"

חלק ראשון: הילד שנעלם

העיר טרנטו. חורף 1475.

הרחובות הצרים של העיר הציורית, לובשים מעטה קרח דק, והנהר החוצה אותה זורם באיטיות, כמעט קופא.

התושבים מתכוננים לחג הפסחא הנוצרי, אך בקצה אחר של העיר, בשכונה היהודית הקטנה, המשפחות עסוקות בהכנות לפסח.

בין הילדים הרצים בסמטאות, היה סימון הקטן, ילד בן שנתיים, בנם של משפחת אונארו הנוצרית.
הוא נהג לשוטט בקרבת ביתם, לשחק בבוץ שליד הנהר, ולרדוף אחר היונים בשוק.
אך באותו יום אביבי, נעלם הילד.
אימו חיפשה אותו בכל מקום, צעקה את שמו, דפקה על דלתות השכנים, אך לא היה לו זכר.

הלחשושים החלו להתפשט.
"אולי נפצע? אולי טבע בנהר?" שאלו התושבים.
אך עד מהרה, קול אחר עלה מתוך ההמון - קול קר ומסוכן: "היהודים לקחו אותו".

חלק שני: החשד הופך לאשמה

כמה ימים לאחר מכן, גופתו הקטנה של סימון נמצאה צפה במי הנהר, פניה חיוורים ושערו דבוק לרקותיו. סימנים משונים נראו על עורו, וכמה מהכמרים הכריזו כי אלה "סימני טקס שטני".

השמועה הפכה לאמת מוחלטת בעיני ההמון.
"היהודים רוצחים ילדים נוצרים כדי לאפות מצות בדמם!" התפרצו הצעקות בשווקים.
דלתות נסגרו, סכינים הושחזו, והאצבעות כבר הופנו כלפי בית הכנסת והבתים הצנועים של הקהילה היהודית.

שומרי העיר פרצו לשכונה היהודית, עצרו את ראשי הקהילה, גברים, נשים וילדים, וגררו אותם לכלא. שם, במרתפים הלחים, עונו העצורים באכזריות - עד שזעקו מתוך כאב את מה שלא עשו.

חלק שלישי: המשפט והגורל המר

המשפט לא היה אלא מחזה מבוים. יהודים הובלו בשלשלאות,
הכומר הראשי נשא דרשות חוצבות להבות על "פשעי היהודים", וההמון זעם, דורש דם.

כמה מהנאשמים הוצאו להורג בשריפה, אחרים נשלחו לכלא לשנים ארוכות. רכושם נבזז, ובסופו של דבר הוחלט - יהודי טרנטו יגורשו מן העיר לנצח.

חלק רביעי: אגדת הקדוש והאמת האבודה

לא רק שהיהודים הושמדו או גורשו, אלא שהעיר טרנטו הפכה את הילד סימון לקדוש נוצרי.
פסל קטן הוצב בכנסייה המרכזית, והכמרים סיפרו כיצד "הילד הצדיק" סבל בידי "רוצחי האל".

בישוף העיר, יוהנס הינדרבך אף הוציא את הספר הראשון שהודפס בטרנטו: "סיפורו של ילד נוצרי שנרצח בטרנטו".

למשך מאות שנים, הועלו מחזות ודרשות על המעשה הנורא, ולכל אורך אירופה רדפו שמועות דומות את הקהילות היהודיות.

רק במאה ה-20, הכנסייה הקתולית סוף-סוף חקרה מחדש את הפרשה, ביטלה את מעמדו של סימון כקדוש, והודתה כי מדובר בעלילה רצחנית וחסרת כל ביסוס.

אך עבור יהודי טרנטו, האמת הגיעה מאוחר מדי...