תשובה לאומות העולם - המתקנאים בעבודת הקרבנות
וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים
מובא במדרש תנחומא:
כך נאמר בכתוב: “אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל ה', כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ” (תהלים).
בשעה ששמעו עמון ומואב על מצוות הקרבנות, התקבצו אל בלעם ושאלו אותו:
מפני מה ציווה הקדוש ברוך הוא את ישראל על הקרבנות, ואילו לנו לא ציווה?
השיב להם בלעם: “כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ”.
הקרבנות אינם אלא ביטוי של שלום.
ישראל, שקיבלו עליהם את התורה - נדרשים להקריב קרבנות.
ואתם, שמלכתחילה דחיתם את התורה - מבקשים עתה להקריב?
מי שקיבל - הוא המקריב, שנאמר: “ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם”.
אך עדיין יש לשאול: מדוע באמת רק מי שקיבל את התורה זכאי להקריב קרבנות?
על כך מביא המגיד מדובנא משל:
משל
עני מרוד היה לו אח עשיר, שגר הרחק ממנו והיה נוהג לשלוח לו מדי שנה סכום כסף לפרנסתו.
שנה אחת לא שלח העשיר את הכסף, והאח העני שקע במהרה בחובות.
לאחר זמן הגיע העשיר ליריד שנערך בעיר מגורי אחיו. מיד עם בואו פנה לבית אחיו ואמר לו:
עשה נא חשבון כמה אתה צריך - ואתן לך.
העני ערך לפניו רשימה מפורטת של חובותיו: לבעלי החנויות, לשכר הדירה, ולכל צורכי נישואי בתו.
העשיר נתן לו את כל הסכום, אך הוסיף ואמר:
דע לך, עשיתי זאת עוד לפני כל עסקיי, שכן מחר ייפתח היריד ואהיה טרוד במשא ומתן. לכן אני מבקש ממך: תן לי מנוחה במשך כל ימי היריד, ואל תבוא להטריד אותי בעניינים כאלה.
למחרת נפתח היריד, והעשיר פתח את חנותו ומכר את בדי המשי היקרים שהביא עמו.
אשת העני עברה ליד החנות, ראתה שהיא מלאה בקונים המשלמים ביד רחבה, ושבה לביתה לשדל את בעלה ללכת שוב אל אחיו ולבקש ממנו עוד כסף.
ענה לה העני:
הרי נשבעתי לו שלא אבוא אליו ולא אטריד אותו, ואיך אוכל לשאת פני אליו?
אמרה לו אשתו בחכמה:
לך אל החנות כאחד הקונים. בדוק את הסחורה, משש את הבדים, וכשישאל אותך על המחיר - תאמר לו בתוך הדברים שאתה זקוק לכסף.
בלית ברירה עשה כן.
כשהוא בוחן את הבדים, הבין העשיר את כוונתו הנסתרת ואמר לו בערמה:
למה לך לבדוק בדים? מוטב שתלך הביתה ותביא את מעילי המשי שלך, כדי שנוכל להתאים להם בדים. ואם אין לך מעילי משי - לשם מה אתה מבקש בד?
נמשל
קודם שנבנה המשכן היה העולם דומה לשולחן בעל שתי רגליים - שאינו עומד יציב ומתנדנד.
כאשר הוסיפו לו רגל שלישית - התבסס ועמד.
כך היה העולם: מיום בריאתו ועד קבלת התורה עמד על רגל אחת - גמילות חסדים.
משקיבלו ישראל את התורה, נוספה רגל שנייה - רגל התורה.
אך העולם עדיין רעד, שכן חסרה לו הרגל השלישית - רגל העבודה.
משזכו ישראל גם לה - התבסס העולם ועמד על תילו.
ומכאן מתברר שבלעם השיב לאומות תשובה נכונה.
הם סברו שעבודת הקרבנות היא עניין העומד בפני עצמו, ולכן תמהו מדוע לא נצטוו גם הם עליה.
על כך השיב להם: הקרבנות אינם אלא שלום - השלמה של החסר.
אך מי שלא קיבל את התורה, ונשאר עם רגל אחת בלבד של גמילות חסדים -
לשם מה לו רגל שלישית?
הרי גם כך לא יוכל לעמוד יציב, כל עוד חסרה לו הרגל השנייה - רגל התורה.