משל המגיד מדובנא (ויקרא) - מדוע התעקש העני להגיש בעצמו את מתנתו לשר?

-רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי-

"וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לה'"

"לֹא נֶאֱמַר "נֶפֶשׁ" בְּכָל קָרְבְּנוֹת נְדָבָה, אֶלָּא בְּמִנְחָה.
מִי דַּרְכּוֹ לְהִתְנַדֵּב מִנְחָה? עָנִי.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ"

(רש"י)

שאל המגיד מדובנא:
הַאִם לֹא דַּי הָיָה בְּכָךְ שֶׁנַּשְׁוֶה אֶת קָרְבָּנוֹ הַפָּעוֹט וְהַדַּל שֶׁל הֶעָנִי לְקָרְבָּנוֹ הַגָּדוֹל וְהַיָּקָר שֶׁל הֶעָשִׁיר? מַדּוּעַ הִגְדִּילוּ חָזָ"ל לַעֲשׂוֹת, עַד שֶׁהִשְׁווּ אֶת מִנְחָתוֹ כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ?

ועונה

משל:

שַׂר גָּדוֹל בָּא לָעִיר, וּבָאוּ כֻּלָּם לְקַבֵּל אֶת פָּנָיו וּבְיָדָם תְּשׁוּרוֹת יְקָרוֹת כַּנָּהוּג.

אֶת כֻּלָּם קִבֵּל הַשַּׂר בְּאֶמְצָעוּת שְׁלִיחוֹ, אַךְ אֶת פְּנֵיהֶם לֹא רָאָה.

לְיָמִים, בָּא עָנִי מָרוּד, וְהֵבִיא בְּיָדוֹ מַתָּנָה שָׁוָה דִּינָר כֶּסֶף.

בִּקֵּשׁ הַשַּׂר לְקַבְּלָהּ ע"י שָׁלִיחַ, אַךְ הֶעָנִי לֹא הִסְכִּים לָתֵת אוֹתָהּ לִשְׁלִיחַ הַשַּׂר, אֶלָּא דָּחַק אֶת עַצְמוֹ וְנִכְנַס אֶל אַרְמוֹן הַשַּׂר.

וְיִשְׁאָלֵהוּ הַשַּׂר "מָה רָאִיתָ לִדְחֹק עַצְמְךָ אֵלַי?"

וַיֹּאמֶר הֶעָנִי "הֲלֹא תֵּדַע כִּי מַתְּנָתִי כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ - מוּעֶטֶת עַד מְאֹד בְּיַחַס לִכְבוֹדְךָ, וְרַק בְּהַשְׁוָאָה לְדַלּוּתִי הַנּוֹרָאָה, נִתָּן לִרְאוֹת כִּי בְּכָל לִבִּי וּמְאוֹדִי נְתַתִּיהָ. וְאִם כֵּן, לֹא הָיְתָה לִי דֶּרֶךְ אַחֶרֶת, אֶלָּא לָבוֹא וּלְהִתְרָאוֹת בְּעַצְמִי עִם הַמַּתָּנָה, לְמַעַן תִּרְאֶה בְּעָנְיִי וְתַחְשִׁיב אֶת מַתְּנָתִי".

הנמשל:

בְּבוֹא הַדַּל אֶל ה' בְּדַלּוּתוֹ וּבְשִׁפְלוּת נַפְשׁוֹ - תִּתְיַקֵּר מַתְּנָתוֹ בְּעֵינֵי ה'.