למה התעקש העני להגיש בעצמו את מתנתו לשר?
וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לה'
רש"י מעיר:
לא נאמרה המילה "נפש" בשום קרבן נדבה פרט למנחה. מי נוהג להתנדב מנחה? העני.
ואומר הקב"ה: "מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו".
המגיד מדובנא שואל:
הרי די בכך שחז"ל השוו את קרבנו הדל של העני לקרבנו הגדול והמרשים של העשיר. מדוע הלכו עוד צעד קדימה - עד שהחשיבו את מנחתו כקרבן־נפש ממש?
והוא עונה במשל:
שר גדול הגיע לעיר. כולם יצאו לקראתו ובידיהם מתנות יקרות, כנהוג.
את כולם קיבל השר באמצעות שליחו, מבלי לראות את פניהם.
כעבור ימים אחדים בא עני מרוד, ובידו מתנה קטנה בשווי דינר כסף.
ביקש השר שימסור את המתנה לשליח, אך העני סירב. הוא דחק את עצמו פנימה ונכנס לארמון עצמו.
שאל אותו השר: "מדוע התעקשת להגיע עד אליי?"
ענה העני: "מתנתי כשלעצמה קטנה מאוד לעומת כבודך. רק כשרואים אותה מול דלותי הגדולה -מבינים שנתתי אותה מכל הלב. משום כך לא היה לי מנוס מלבוא בעצמי, כדי שתראה את עוניי ותחשיב את מתנתי."
הנמשל:
כאשר העני בא לפני ה' בדלותו ובשפלות רוחו - מתנתו נעשית יקרה בעיני ה'.
כך המנחה, אף שהיא מועטת, נחשבת "כנפש" מפני שהיא ניתנת מתוך מסירות אמיתית ומתוך כל ליבו של המביא אותה.