כאן מעיינים (צו) - נוֹתַר וּפִיגּוּל

 

מקרא ופירושו.

👈ויקרא פרק ז פסוק טז:

מקרא:

וְאִם נֶדֶר

אוֹ נְדָבָה

זֶבַח קָרְבָּנוֹ

בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל

ופירושו:

ואם התחייב האדם בסגנון 'נדר' - כגון שהתבטא "הרי עליי להביא קרבן", 

או אם התחייב בסגנון 'נדבה' - כגון שהתבטא "הרי בהמה זו לקרבן",

והמדובר הוא בקרבן 'זבח' - דהיינו מסוג 'שלמים',

משך אכילת בשרו - יִתְפָּרֵשׂ על יומיים (יום ההקרבה ויום המחרת) והלילה שביניהם. 

👈ויקרא פרק ז פסוק יז:

מקרא: 

וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי

בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף

ופירושו:

ואם לא הספיקו לאכול את כל הבשר בטווח הזמן האמור, הרי בהגיע בוקר היום השלישי,

חובה לשרוף את השארית.

👈ויקרא פרק ז פסוק יח:

מקרא:

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי

לֹא יֵרָצֶה

הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ

פִּגּוּל יִהְיֶה

וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֺנָהּ תִּשָּׂא

ופירושו:

קרבן כזה, אשר כבר בעת הקרבתו, תכנן המקריב (מראש) לאוכלו ביום השלישי (כלומר לאחר תום הזמן המותר) - ואפילו אם בסופו של דבר לא אֲכָלוֹ בפועל מעבר למסגרת הזמן,

הרי שקרבן זה אינו רצוי (לפני ה'),

ובעל הקרבן 'לא יצא ידי חובתו',

הדבר הזה מאוס,

ומי שיאכל מבשר הקרבן הזה - ייענש בכך שנפשו תיכרת מהקהל - בידי ה'.