כרטיס ביקור (צו) - המשך דיני הקרבנות

אש המזבח

פרשתנו פותחת במצוות הקשורות באש מזבח הנחושת החיצוני:

1. מוקדי האש:
   כמה מוקדי אש בערו ע"ג המזבח.
1. 'מערכה גדולה' - מוקד האש המרכזי, שעליו הונחו הקרבנות וְהִתְאַכְּלוּ לְדֶשֶׁן.
2. 'של קטורת' - מוקד מִשְׁנִי, שממנו נטלו אש להבערת הקטורת בבוקר ובערב, על מזבח הזהב הפנימי.
3. 'קיום האש' - מוקד מִשְׁנִי שבו בערה האש לנצח - לתגבור אש המערכה, לכששקעה.
2. תרומת הדשן:
   דשן הקרבנות, נצבר על גבי המזבח, בערימה בעלת צורה של תפוח.
   מידי בוקר, היו הכהנים עולים למזבח, ונוטלים באמצעות מַחְתָּה מעט מדשן התפוח.
   את הדשן שהורם, הניחו למרגלות המזבח - במזרח כֶּבֶשׁ העלייה (מצדו הימני של העולה).
   במעשה נס, היה דשן התרומה, נבלע במקומו ברצפת הקרקע (ולעולם לא התמלא המקום).
3. הוצאת הדשן:
   אחת לכמה ימים, כאשר אפר 'התפוח' עלה על גדותיו, היו הכהנים אוספים אותו במחתה, ומוציאים אותו לקבורה תת-קרקעית, במקום טהור מחוץ למחנה. 
   התורה מציינת, כי אמנם הוצאת הדשן מחייבת בגדי כהונה, אלא שיש לעשות זאת בבגדים שְׁחוּקִים (כדי שלא ללכלך את הבגדים הנאים באפר).

השלמות לדיני מנחה

התורה שבה על אופן מצוות קמיצת המנחה (ראו פוסט יש לי מושג - לפרשת ויקרא), ומוסיפה את ההוראות הבאות:

1. שארית המנחה תיאכל כמצה (ללא חימוץ).
2. אוכליה יהיו כהנים זכרים בלבד.
3. מקום האכילה מוגבל לחצר (שבמשכן) או לעזרה (שבמקדש).
4. מנחה שבעליה כהן - תֻּקְטַר כליל ולא תיאכל (ואף לא תיקמץ).

עוד מצווה התורה על מנחת חביתין (מלשון מחבת).
מנחה זו הוקרבה:

1. כ- "מנחת חינוך" - ע"י כל כהן, ביומו הראשון לעבודתו במקדש.
2. כ- "חביתי כהן גדול" - ע"י הכהן הגדול, בכל יום ויום. מחצית בבוקר ומחצית בערב.

מנחה זו נעשה ע"י חליטה (יציקת מים רותחים על הסולת) ואפיה (קלה) וטיגון (במחבת).
ככל מנחת כהן, גם זו לא נקמצה ולא נאכלה, אלא הֻקְטְרָה באש כליל.

השלמות לדיני שאר הקרבנות

מומלץ לקרוא כרקע, את הפוסט כרטיס ביקור - לפרשת ויקרא

👈חטאת

1. מקום שחיטתה - בצפון החצר/העזרה (כמו שמפורש בעולה).
2. מקום אכילת בשרה - בכל שטח החצר/העזרה.
3. אוכליה - כהנים זכרים בלבד (למעט האימורים הנשרפים על המזבח).
4. אם ניתז מדמה על בגד - חובה לכבסו בקודש (החצר/העזרה).
5. את כלי הנחושת שבהם בישלו הכהנים את מנתם, יש להגעיל במים רותחין, כדי להפליט את טעם הבשר שנבלע בהם.
   אלמלא זאת, בתום זמן האכילה המיועד, יחול איסור 'נותר' על הטעם הבלוע בכלי  (ראו את דין הנותר, בפוסט כאן מעיינים - פרשת צו).
   ככל שהשתמשו בכלי חרס, הרי שלא ניתן להפליט את הטעם באמצעות הגעלה, ויש לשברם.

👈אשם

בשונה מחטאת (אשר מרבית הלכותיה פורטו בפרשה הקודמת - ויקרא, ובפרשתנו הובאו רק פרטים משלימים), הרי שבקרבן אשם לא ניתן עד כה כל פירוט באשר לאופן עשייתה.

כאן קובעת הפרשה כי דין האשם זהה לחטאת בהיותו קודש קדשים, למעט 2 הבדלים:

1. את דם האשם יש לזרוק על 2 קרנות המזבח, כמו בשלמים (ולא על 4 הקרנות כבחטאת).
2. מכיוון שאשם יכול להיות רק זכר ורק ממן הכבשים (כבש או איל) - הרי שהקטרת האימורים כולל גם את הָאַלְיָה (בשר זנבו המשובח).

👈עולה

בקרבן זה - הנשרף כליל על המזבח - יינתן עור הבהמה, במתנה לכהן.

👈שלמים

1. בעוד שארבעת הנ"ל (מנחה, עולה, חטאת ושלמים) מוגדרים כקדשי קדשים, הרי השלמים הנם 'קדשים קלים', ומשך אכילתם - שני ימים ולילה (שביניהם).
2. טרם הקטרת החלב, על הבעלים 'להניף' (למעלה ולמטה ולארבעת הצדדים) את החזה, ושוק הימין והאימורים (חלב, כליות, ויותרת הכבד).
   האימורים - מוקטרים למזבח, החזה והשוק נאכלים לכהנים, ושאר הבשר - לכל אדם (אך רק בתוך שטח ירושלים).

👈תודה

קרבן תודה הנו תת סוג של שלמים.
בעליו מביאו בגין אחד מארבעת ניסי ההצלה הבאים שאירעו לו:

1. מי שחלה והבריא
2. מי שהלך במדבר או בים
3. מי שהשתחרר ממאסר שבו היה נתון בסכנת חיים
4. יולדת

הקרבן מתייחד משלמים, ב- 2 הלכות:

1. חרף היותו 'קדשים קלים', הוגבל זמן אכילתו ליום ולילה.
2. יש להביא עמו 40 'לחמי תודה' (30 מצה + 10 חמץ).
   הכהנים מקבלים 4 חלות, והיתר נאכל ע"י הבעלים ומכריהם במסגרת סעודת הודיה.

דינים משותפים לכל הקרבנות

👈נותר

שאריות הקרבן - בתום זמן אכילתו - אסורים באכילה ויש לשרפם (ראו כאן מעיינים - לפרשת צו)

👈פיגול

אם בעת הקרבתו, תכנן המקריב לאכול את בשרו לאחר הזמן המוקצב - הקרבן נפסל ובשרו אסור באכילה (ראו בפוסט הנ"ל).

👈טומאת מקדש וקדשיו

1. אדם שנטמא:
   אסור באכילת בשר הקרבן (כהן/ישראל - כל אחד ביחס לחלקו).
   הטמא נאסר גם בכניסה לשטח המשכן/המקדש.
2. קרבן שנטמא:
   אסור באכילה (גם אם האדם טהור)

👈איסור אכילת חֵלֶב ודם

בשל העובדה שחלב הקרבנות מוקטר באש המזבח, אסרה התורה על אכילת חלבם של בקר וצאן (שמהם מובאים הקרבנות). זאת, לעומת חלב של חיה טהורה (כגון צבי) שמותר באכילה. 

התורה אף שבה על איסור אכילת דם בהמה, חיה ועוף.
דם דגים וחגבים אינו אסור מהתורה.

ימי המילואים

לקראת כניסתם לתפקיד, התאמנו הכהנים במשך 8 ימים.
(מילואים = הכנה והשלמה לקראת התפקיד.)

הוראות ההכנה - פורטו בפרשת 'תצווה' שבספר שמות,
אופן הביצוע - נכתב בשלהי פרשתנו וכן בפרשה הבאה - שמיני.

כל הפעולות מתוארות בפוסט כרטיס ביקור - לפרשת תצווה

כאן הוסיפה התורה, כי על הכהנים לעשות את שבעת הימים במשכן, ולא לצאת ממנו לביתם.

הערה:
לעיתים מוזכרים 'שבעת ימי מילואים' ולעיתים 'שמונה'.
זאת, מאחר ובשבעת הימים הראשונים נעשה סט פעולות זהה מידי יום, אך בשמיני, נערכו אחרות.